מדינת ישראל נ' עובדיה

החלטה

1. בפניי בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות. לטענת הנתבע-המבקש, מדובר בתובענה לסילוק יד המבקש ממקרקעין שהפכו למקרקעין מוסדרים ביום 11/5/09. נטען כי עד למועד זה לא הוחלו על המקרקעין הוראות פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969. לטענת המבקש עד ליום 11/5/09 היו המקרקעין חלק מהשטח הבנוי של הכפר הערבי "טירה" ולא היו רשומים כחלקה מסוימת בגוש מסוים. מכאן, לא ניתן היה לזהות את המקרקעין ולא היה ברור מיהם בעלי הזכויות במקרקעין. נטען כי התובעת- המשיבה טענה כי בשנת 1954 הפקיע שר האוצר את המקרקעין מבעליהם הקודמים וזאת על פי תשריט אלמוני המצוי במשרדי הממונה על מחוז חיפה במשרד הפנים. לטענת המבקש, כפי שהעלה בכתב הגנתו לאור העובדה כי מדובר בתביעה במקרקעין לא יצאה המשיבה ידי חובת זיהוי המקרקעין. המבקש מפנה לסעיף 5 לחוק ההתיישנות ולסעיפים 159 (א) ו- 162 לחוק המקרקעין. לטענתו, בכל הקשור להתיישנות במקרקעין לא מוסדרים לא חלות הוראות חוק המקרקעין ויש לפעול לפי הדין שהיה קיים לפני חוק המקרקעין. לטענת המבקש, היות ומלוא תקופת ההתיישנות בת 15 שנים חלפה לפני יום ההסדר ולפני הגשת התובענה הרי שהדין החל הוא הוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות והתביעה התיישנה. לטענת המבקש, הוא מהווה חליפו של אביו המנוח, מר אריה עובדיה ז"ל, אשר החזיק במקרקעין נשוא התובענה חזקה נוגדת לכל הפחות החל משנת 1972. המבקש מפנה לת.א. 17568/05 שהינו תביעה כנגד אביו המנוח אשר נמחקה מחוסר מעש לאחר פטירתו. נטען כי המבקש התגורר במקרקעין ביחד עם אביו מאז שנת 2002 והמשיך להחזיק במקרקעין לאחר מועד פטירתו כיורשו, כאשר מאז שנת 2005 הוא מתגורר במקרקעין עם רעייתו. נטען כי גם המשיבה מודה בסעיף 6 לכתב תביעתה כי המנוח החזיק במקרקעין בסמוך לשנת 1994 ומכאן, הושלמה תקופת ההתיישנות. המבקש מפרט בבקשתו את השתלשלות העניינים בנוגע למקרקעין, כאשר החל משנת 1951 התיישבו הורי המנוח במקרקעין ומשנות ה 70 החל המנוח להחזיק במקרקעין באופן בלעדי. לבקשה צורפו מסמכים ותצהירים אשר לטענת המבקש תומכים בעמדתו. עוד נטען כי יש לדחות את התביעה היות ולא ניתן לזהות את המקרקעין. בנוסף, נטען כי מעיון בנספחי התובענה עולה כי ביחס למקרקעין אליהם מתייחסת התובענה הוחל בהליכי הפקעה בחודש מרץ 1954 ומכאן רק בחלוף 55 שנים מדינת ישראל סיימה את הליכי הסדר המקרקעין ורשמה את המקרקעין על שמה. מכאן, היות והמשיבה לא היתה בעלים של המקרקעין עד ליום ההסדר לא היתה לה זכות להגשת התביעה ביום 4/2/09. נטען כי יש להורות על סילוק התביעה גם בשל הפגמים המהותיים כאמור.

2. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, החל מיום 11/5/09 המקרקעין הינם מוסדרים, כאשר הבעלות בהם נרשמה בשלמות על שם רשות הפיתוח. נטען כי המבקש אינו טוען לחזקה לפני שנת 1969 כדרישת חוק המקרקעין. לטענת המשיבה, אביו של המבקש-המנוח פלש למקרקעין בשנת 1994 ולפני כן המקרקעין נשוא התביעה היו ריקים ממחוברים ומכוסים בצמחיה. נטען כי תביעה הוגשה כנגד המנוח בשנת 2005 אך נמחקה מחוסר מעש לאחר מועד פטירתו בשנת 2008. נטען כי ביום 19/11/08 ביקר מפקח מטעם המנהל ומצא כי המבנה אוכלס על ידי הנתבע אשר הוסיף למבנה מזגן, אנטנה לקליטת שידורי לווין ושלט הנושא את שמו כמתגורר במקום. לאור ממצאי המפקח, הוגשה התביעה. נטען כי אין ממש בטענות המבקש בנוגע לזכויות כלשהן במקרקעין היות והמקרקעין הוסדרו ונרשמו בבעלות על שם רשות הפיתוח. המשיבה מפנה בעניין זה לסעיף 81 לפקודת הסדר הזכויות במקרקעין אשר קובע כי "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לעניין זה". נטען כי ככל שעמדה למבקש טענה כלשהי בנוגע להחזקתו במקרקעין, הרי שהיה עליו לתבוע במסגרת ההסדר. למעלה מן הצורך, מפנה המשיבה לסעיף 78 לחוק הקרקעות העותומאני אשר איפשר רכישת בעלות בקרקע מכוח תפיסתה ועיבודה במשך עשר שנים רצופות ללא עוררין. סעיף 22 לחוק ההתיישנות האריך את התקופה מעשר שנים לחמש עשרה שנים במקרקעין מוסדרים ולעשרים וחמש שנים במקרקעין שנרשמו לאחר הסדר. נטען כי טענת המבקש לפיה רכש זכויות במקרקעין מכח חזקה נוגדת דינה להדחות ממספר סיבות, ראשית, אין התיישנות במקרקעין מוסדרים כאמור בסעיף 159 (ב) לחוק ההתיישנות. נטען כי גם לפי סיפת הסעיף, החזיק המנוח במקרקעין לכל המוקדם החל משנת 1972 ועל כן אינו יכול לטעון התיישנות על סמך הסעיף. שנית, נטען כי אין רכישת זכויות מכח התיישנות במקרקעי ישראל. נטען כי הדבר נוגד את סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני ואת סעיף 1 לחוק יסוד: מקרקעי ישראל. מכאן, לא ניתן לרכוש זכויות במקרקעי ישראל מכח חזקה נוגדת. שלישית, נטען כי אף אם נתייחס למקרקעין כמקרקעין שאינם מוסדרים הרי שעדיין אין התיישנות היות וסעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות היא 15 שנה ומחוות דעתו של המומחה מטעם המינהל הפלישה למקרקעין בוצעה במהלך 1994, דהיינו, התביעה היתה מתיישנת בשנת 2009 אך היא הוגשה כנגד המנוח בשנת 2005. מכאן, היות ולמנוח לא עמדה טענת התיישנות הרי שגם המבקש לא רשאי לטעון כאמור. עוד נטען כי טענת התיישנות הינה טענה דיונית שאינה עוברת בירושה מפולש לפולש. נטען כי המבקש פלש למקרקעין והחל לנהוג בהם מנהג בעלים רק לאחר מות אביו בשנת 2008.

3. דין הבקשה להדחות. חוות דעת המומחה מטעם המנהל קובעת כי המנוח פלש למקרקעין בשנת 1994. נטען כי המבקש החל לנהוג במקרקעין מנהג בעלים רק לאחר מות אבי בשנת 2008. טענת התיישנות הינה טענה דיונית שאינה ניתנת להעברה בירושה ועל המבקש יהא להוכיח במהלך שמיעת הראיות כי החזיק במקרקעין טרם לכן וכן את טענותיו הנוספות לפיהן לא ניתן היה לזהות את המקרקעין ולא היה ברור מיהם בעלי הזכויות בהם. היות ומדובר בטענות עובדתיות המצריכות בירור במסגרת ההליך אני מורה על דחייתה בשלב זה. יוער כי אין מניעה להעלות את הטענה בשנית לאחר שמיעת הראיות במסגרת סיכומי הצדדים.

4.נקבע לקדם משפט ביום 15.11.10 שעה 8:30.

ניתנה היום, י' תמוז תש"ע, 22 יוני 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: