מדינת ישראל נ' עבדו

הכרעת דין ו גזר דין

הנאשם הודה בעובדות כתב האישום בביצוע עבירה של העלבת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 288 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

בתאריך 10/05/09 סמוך לשעה 12:00, בתחנת המשטרה בנצרת, נכנס הנאשם למשרדו של קצין החקירות, מר אבי עייש (להלן: "המתלונן") ללא תיאום או אישור לכך. כאשר נתבקש הנאשם לצאת מהמשרד, העליב אותו בכך שאמר לו "לך תזדיין".

תסקיר שירות המבחן

מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשם הינו רווק, כבן 24 המתגורר בבית הוריו בנצרת. לאחר סיום לימודיו עבד בתחום המסגרות במשך כשנתיים וחצי והחל מחודש אפריל השנה, מנהל הוא יחד עם הוריו מסעדה בקריית הממשלה בחיפה.

הנאשם קיבל אחריות מלאה למיוחס לו, הכיר בעובדה כי טעה והבין כי הגיב בפזיזות.

שירות המבחן לא התרשם מאדם בעל מאפייני אישיות עבריינים. כמו כן, לא נמצאו גורמי סיכון להישנות מעשים אלה על ידו, הנאשם הפיק את הלקחים הנדרשים מעצם הסתבכותו, וההליך הפלילי המנוהל כנגדו טומן בתוכו אלמנטים הרתעתיים ומציבי גבולות.

הנאשם הביע חשש מאפשרות הרשעתו בדין, אשר תיפגע ברצף חייו הנורמטיביים, אך לא הצביע על פגיעה קונקרטית במקור פרנסתו ועל כן שירות המבחן לא המליץ על אי הרשעתו.

טיעונים לעונש

ב"כ התביעה טען, כי הנאשם ביצע עבירה חמורה כלפי קצין משטרה, עת נהג כלפיו בבריונות ואף הדברים אשר השמיע לעברו הוסיפו מימד מעליב ומשפיל למעשיו. התובע ביקש להרשיע את הנאשם ולהשית עליו מאסר על תנאי, קנס והתחייבות.

ב"כ הנאשם טענה, כי המדובר בצעיר ללא עבר פלילי. הנאשם התנצל והביע חרטה על מעשיו. הסנגורית ביקשה להימנע מהרשעת הנאשם, אשר משמש גם כשליח במסעדת משפחתו ומאחר והמסעדה חתומה על חוזים עם מוסדות ציבוריים, לא יוכל לעבוד כשליח אם יורשע בפלילים.

הרשעה או אי הרשעה:

בסיום ההליך הפלילי ולאחר שהוכחה אשמתו, הכלל הוא הרשעת הנאשם. רק נסיבות חריגות ויוצאות דופן מצדיקות במקרים מיוחדים הימנעות ממנה, המבחנים להימנעות מהרשעה נקבעו למעשה בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל פ"ד נב(3), 337:

"הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים : ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".

בברע"פ 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל (תקדין-עליון 85(3), עמ' 737) נאמר מפי כב' הנשיא שמגר (כתארו אז) כי:

"לא ניתן לקבוע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש אימתי ישתמש בית המשפט בסמכותו להטיל מבחן ללא הרשעה. כל שהמחוקק יכול היה לקבוע לענין זה הוא מניינם של הנתונים העיקריים אשר אותם רשאי בית המשפט להביא בחשבון והם נסיבות הענין, ובכללם אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאיו בביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי, טיב העבירה שעבר וכל נסיבה מקילה אחרת".

בע"פ 2513/96, 3467 מדינת ישראל נ' שמש ואח' , פ"ד נ (3) 682, קבע בית המשפט העליון כי:

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם יורשע בעבירות שיוחסו לו, זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק בהעמדת הנאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן".