מדינת ישראל נ' עבד(עציר)

החלטה

בפניי בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו וזאת על פי הוראות סעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה –מעצרים) , התשנ"ו -1996.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום אשר מייחס לו עבירת התפרצות למגורים וגניבה .

על פי עובדות כתב באישום ,ביום 10.9.2011 התפרץ המשיב לדירתו של מר' יעקב נחום (להלן : " המתלונן") בכך ששבר את התריס בחלון נכנס פנימה אל הדירה וגנב מארנק שהיה במגירה בחדר השינה סך 8500 ₪ ו500 $ כשהגיע המתלונן לדירה מצא את המשיב אשר לדבריו, התוודה בפני שלקח את הכסף ונתן לאחר .

טענות הצדדים :

ב"כ המבקשת ביקש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו ,לדעת ב"כ המבקשת קיימות ראיות לכאורה בעוצמה מספקת. המדובר בתיק התפרצות לדירה שלמשיב עבר פלילי מכביד . למשיב עבר פלילי בעבירות של סמים, ובעבירה המיוחסת לו בכתב האישום אם כי הרשעות אלה ישנות .

ב"כ המבקשת אף הציג בפני בית המשפט פסיקה ענפה של בית המשפט העליון בנוגע לעבירות רכוש והתפרצויות לדירה .

מנגד , ב"כ המשיב טען לגבי ראיות והעדר עילת מעצר וביקש לשחרר את המשיב ממעצר שלטענתו אין לתיק משקל מבחינה ראייתית. לטענת ב"כ המשיב ,האחרון לא התפרץ לדירה ,נהפוך הוא דלת הדירה הייתה פתוחה והמפתח נמצאה בדלת או לידה והיו תריסים שבורים וכנראה שהמשיב נכנס לדירה דרך החלון . הוא לא היה מכוסה או לטענתו עטוי ברעלה אלא ישב בסלון עישן סיגריה וכשהגיע בעל הדירה ושאל אותו לגבי הכסף ענה לו כי הגיעו אנשים מעכו והוא נתן להם אותו .

ב"כ המשיב ציין עוד כי המדובר באזור המוקף בדירות וילות ואף אחד לא הבחין במשיב בקירבת הבית או בתוכו . עוד ציין כי אפילו לא הגיע טכנאי מז"פ וכי לא היה טביעות אצבע של המשיב בתוך הדירה .

ב"כ המשיב ציין שלטעמו המדובר בתלונה מגמתית מאחר והמתלונן חייב כסף למשיב ומשכן בחר להשיב עליו עלילת שווא . ב"כ המשיב הוסיף כי אין עילת מעצר ואין ראיות לכאורה ועל כן ביקש לשחרר המשיב ממעצר ואפילו למעצר בית שכן למשיב עבר פלילי אך אין לו עבירות גניבה .עוד הוסיף כי נמנע מהמשיב לקבל טיפול רפואי .

דיון :

כידוע ,בבוא בית המשפט להכריע בבקשת מצער עד תום ההליכים ,בהתאם לסעיף 21(א)(1) (ב) לחוק סדר הדין הפלילי ( סמכויות אכיפה –מעצרים ) ,התשנ"ו -1996. עליו לבחון שאלת קיומן של ראיות לכאורה ,עילת מעצר וחלופת מעצר .

ראיות לכאורה :

בית המשפט בוחן קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת. בשלב זה נדרש בית המשפט לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו ,באם תוכחנה במהלך המשפט ,כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר ( בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל ,פ"ד נ(2) 148,133 ).

משמעות המונח ראיות לכאורה ,כי שנקבע בהלכת זאדה הנ"ל :

" ראיות לכאורה להוכחת האשמה הן אפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר

שעיבודן במהלך המשפט תוך בחינתן בחקירות ,בקביעת אמינות ומשקל –יוביל לראיות (רגילות)

אשר מבססות את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר " .

בית המשפט העליון קבע כי לעיתים מה שעל פניו אינו איום ,עשוי להוות איום בנסיבות העניין ועל כן יש לבחון את כל הנסיבות שאפפו את אמירת הביטוי , ואת נסיבות בהן הוא נקלט כדי להגיע למסקנה אם אכן מדובר בכוונה לאיים ( רע"פ 2038/04 שמואל לם נ' מדינת ישרראל , ס,(4) 96).

בענייננו , המדובר באיומיים המופנים לעבר גרושתו של המשיב ואמה , אין חולק כי מעשים אלה הינם חמורים .