מדינת ישראל נ' עבד אלקאדר

הכרעת דין

בתיק זה מיוחסות לנאשם עבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין וסעיפים 40 ו – 64 לפקודת התעבורה, וכן עבירה של נסיעה לאחור לפי תקנה 45 לתקנות התעבורה.

על פי עובדות כתב האישום, אשר למעשה אין בין הצדדים מחלוקת של ממש אודותיהן, הסיע הנאשם את רכבו לאחור ביום 11.6.01 מרחק של כ – 25 מטרים, ופגע במנוח אחמד נעמנה, יליד אוגוסט 2008. כתוצאה מפגיעת הרכב נגרמו למנוח חבלות ראש, חזה ובטן שגרמו למותו.

הנאשם לא חלק על העובדות, אולם כפר באשמה, טען כי לא התרשל בנהיגתו וכי לא יכול היה למנוע את התאונה.

לאחר ששמעתי את העדים, התרשמתי מהם, שקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהוגש, השתכנעתי מעל לספק סביר כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו, ולפיכך מצאתי לנכון להרשיעו בהן.

הראיות בתיק:

הראיות בתיק נשמעו ביום 12.11.12 מועד בו העידו מטעם התביעה בוחן התנועה שטיפל בתאונה רס"מ מופיד משלב, וכן נוסעי רכבו של הנאשם גב' רופאידה נעמנה (להלן: "רופאידה"), ארוסתו, גב' חוריה נעאמנה, אמה של רופאידה (להלן: "האם") ומר טראפה נעאמנה, אחיה של רופאידה (להלן: "האח"). כמו כן הוגשו בהסכמה מסמכים שונים, שעיקרם מסמכים רפואיים. מטעם ההגנה העיד הנאשם לבדו. לאחר שמיעת הראיות סיכמו הצדדים טענותיהן בדיון מיום 11.12.12.

כאמור לעיל, בין הצדדים לא הייתה מחלוקת של ממש בדבר העובדות. נקודת המחלוקת העובדתית היחידה למעשה היא לעניין השינוי בגרסתה של רופאידה בעדותה בבית המשפט לעומת עדותה במשטרה. עדות זו רלוונטית רק לשאלה האם ידע הנאשם, לפני האירוע, על התנהגות פרועה של הילדים דיירי הבתים שסביב החצר. גם אם אקבל את העדות בבית המשפט, אתעלם מהעדות במשטרה, ואניח כי דרך התנהגות הילדים נודעה לנאשם רק לאחר האירוע, עדיין סבורני כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו. לפיכך השפעת המחלוקת בין הצדדים הינה אך לעניין דרגת רשלנותו של הנאשם ורלוונטית לעניין הטיעון לעונש, אך לא לעניין עצם ההרשעה.

עוד יוער כי על אף שפרט לבוחן מר משלב נשמעו שלושה עדי תביעה ולא הובאו עדי הגנה, הרי עדים אלה, שהינם בפועל קרובי משפחה של הנאשם, העידו לטובתו וניסו להמעיט באחריותו לאירוע. כל העדים דיברו על כך שלא ניתן היה להבחין בילד ואימצו את גרסת הנאשם באופן מלא. אני מתקשה לקבל כי כל העדים שישבו ברכב הביטו לאחור לפני הנסיעה ווידאו כי הדרך פנויה והתרשמתי כי דברים אלה באו מתוך אימוץ עמדת הנאשם ורצון לסייע לו.

יחד עם זאת, המדובר בעדי תביעה, אשר עדותם תאמה הודעות קודמות, ולמעט בקשה לחקור את רופאידה כעדה עוינת בנקודה שבמחלוקת, עדויותיהם מקובלות על המאשימה. לצערי, ספק אם החקירה בנסיון למציאת עדים או לשחזר את כל נסיבות האירוע הייתה מיטבית. לאור האמור לעיל יש לצאת מהנחה כי העדויות שנשמעו בפניי תואמות את המציאות כפי שאירעה. למרות כל האמור לעיל וההנחות לטובת הנאשם, עדיין מצאתי כי יש להרשיעו בעבירות המיוחסות לו.

אשר על כן, לצורך הכרעת הדין נקודת המוצא היא כי החצר היו מכוניות חונות רבות, שהיקשו על סיבוב רכב הנאשם לאחור, כי במקום נראתה קבוצת ילדים ששיחקה בחנייה המקורה, וכי המנוח לא נראה בקרבת הרכב בתחילת הנסיעה.

חובת הזהירות על הנאשם:

כאמור, אין מחלוקת כי הנאשם הסיע את רכבו לאחור מרחק ניכר בתוך חצר בין בתים. סבורני כי אף לו לא היה רואה הנאשם כלל ילדים במקום, חובה היה עליו לצפות כי ילדים נוכחים במקום וכי ינהגו ברשלנות אופיינית. מקל וחומר, אפוא, שחובה על הנאשם היה לצפות הופעת ילד במסלול נסיעתו כאשר הוא הבחין בקבוצת ילדים משחקת במקום. עצם השאלה שבמחלוקת האם ידע הנאשם או לאו כי מדובר בילדים שנוהגים דרך קבע או נהגו באירועים בעבר "לקפוץ על מכוניות", הינה מעבר לנדרש במקרה דנן ורק עשויה להטיל עליו חובת זהירות מוגברת.

המאשימה הפנתה בסיכומיה לדברי בית המשפט המחוזי בע"פ 23680-02-12 נתנאל ספנוב נ' מדינת ישראל, אשר הולמים את המקרה דנן:

"כל נהיגה לאחור מחייבת, כתנאי מוקדם ובכל מצב, להבטיח שהנהג, הנוסע לאחור, רואה את הנעשה מאחוריו. בנסיבות אלו, אם נסע המערער לאחור בלא שהוא מסוגל לראות את כל הנעשה מאחוריו, כי אז התרשל בעצם נהיגתו לאחור. לכן, ומשהיה המערער מודע לאפשרות שנהגים אחרים, החונים בסמוך אליו, יסתובבו על משטח הנהיגה, והוא נסע לאחור, בין אם היה לו שדה ראיה מלא ובין אם לאו, הרי שיש בנהיגתו רשלנות, כאשר לא נקט באמצעי הביטחון המתאים לוודא שהוא אכן רואה את כל הנעשה בנתיב נסיעתו, וכן להזהיר נהגים אחרים, המסתובבים בשטח, כגון המנוח, לזוז מנתיב נסיעתו".

דברים דומים נאמרו במקרים טראגיים נוספים של נהיגה לאחור שגרמה לתאונה קטלנית. כך בת.פ. 40131/07 מדינת ישראל נ' רונית בן רובי ציין בית המשפט כי "הנאשמת לא ראתה את המנוחה בחציית הכביש עד לאחר שפגעה בה. מכאן ברור שעל עצם הנהיגה לאחור נוספה גם נהיגה בלי אפשרות להתבונן בנעשה בדרך במלוא רוחבה ותחומה. זו רשלנות ממשית ואף גבוהה".

חובת הזהירות המוטלת על נהג, נבחנת על פי מבחן צפיות אובייקטיבי. דהיינו האם יכול וצריך היה נהג סביר לצפות את התרחשות הנזק. במישור הכללי מובן שיש לצפות אפשרות של פגיעה בהולך רגל, ובמיוחד ילד, בעת הסעת רכב לאחור. במישור הקונקרטי יש לבחון את התנאים כפי שהיו בעת האירוע, ולבחון האם יש לדרוש מנהג סביר כי ינקוט באמצעי זהירות מעבר לאלה בהם נקט הנאשם.

סבורני כי התשובה לשאלות אלה חיובית. הנאשם לא רק נהג ברכבו ברחבה שבין בתי מגורים, אלא אף ראה חבורת ילדים משחקת במקום. לפיכך חובה היה על הנאשם לצפות אפשרות כי לא כל הילדים מצויים בחבורה אחת, בה הבחין בשטח החנייה המקורה, וכי אחד הילדים עלול להימצא בסמוך לרכבו או להתקרב אליו.

לפי תחשיב שדה הראיה של הבוחן לא ניתן היה להבחין במנוח לו עמד במרחק של 3.4 מ' מהרכב. (בדיון התברר כי התחשיב נעשה על סמך הערכת גובהו של המנוח ב -70 ס"מ. מאחר וגובהו הממוצע של פעוט כבן 3 הוא כ – 90 ס"מ, הרי "השטח המת" בשדה הראיה היה קטן יותר, אולם מאחר בהיעדר נתונים מדויקים יש לקבל לטובת הנאשם את ההנחה כי מדובר בשטח כאמור בחוות הדעת).

הבוחן קבע כי כאשר מדובר בנסיעה לאחור למרחק של למעלה מ – 25 מ', ניתן היה לראות את הילד לא רק בעמידה אלא אפילו בשכיבה. מכאן כי קיימות שתי אפשרויות: האחת, כי הילד היה בנתיב הנסיעה של הנאשם מלכתחילה והנאשם לא הבחין בו; השניה, כי הילד נכנס לנתיב הנסיעה של הנאשם לאחר שהחל בנסיעה. אין ספק כי מבחינת אחריות הנאשם האפשרות הראשונה היא החמורה יותר. יחד עם זאת, מאחר ואפשרות זו לא הוכחה, יש להניח לטובתו כי האפשרות השנייה היא זו שאירעה בפועל. דהיינו, כי בשלב כלשהו לאחר תחילת הנסיעה הגיע הפעוט ונכנס לנתיב נסיעתו של הנאשם. לאור ניסוי שדה הראייה שערך הבוחן, אין ספק כי בשלב כלשהו שלפני התאונה נכנס המנוח לשטח בו ניתן היה להבחין בו ממושב הנהג, אולם הנאשם הסיע את רכבו מרחק ניכר לאחור ואין חולק כי פגע בילד בלא שכלל ראה אותו, כדבריו: "3-4 מטרים לפני הסיבוב הרגשתי מכה באוטו, לא ראיתי כלום". בכך התרשל הנאשם.