מדינת ישראל נ' עבד אלנבי(עציר)

החלטה

1.כנגד הנאשם הוגש כתב אישום אשר מייחס לו עבירה של כניסה לישראל שלא כדין.

2.ב"כ הנאשם העלה טענה מקדמית, של "הגנה מן הצדק", לפיה מן הראוי לבטל את כתב האישום לנוכח אפליה פסולה שנעשתה בין הנאשם דנן לבין מעסיקו בעניין.

3.הסניגור טען כי המחוקק קבע עונש כפול למעסיקים מעבר לשוהים עצמם, וגם ההלכה הפסוקה קבעה כי מן הראוי להחמיר בעונשם של מעסיקים, ובנסיבות אלה כאשר הנאשם נתפס עובד באתר בנייה, היה על המאשימה לחקור ולנסות לאתר את המעסיק הפוטנציאלי ולהעמיד אף אותו לדין.

4.יצוין כי לאחר הדיון הקודם בו הועלתה הטענה, ערכה המאשימה בדיקות אולם לא עלה בידה לאתר את המעסיק. הסניגור קובל כי מדובר בבדיקות מינימאליות ולא מספקות ובמחדל חקירתי של ממש, באשר לא הייתה בעיה לאתר את המעסיק.

5.ההגנה מן הצדק הייתה שנים רבות רק נחלתה של ההלכה הפסוקה. בהתאם להלכה הפסוקה רק במקרים של התנהגות שערורייתית של הרשות מן הראוי היה להורות על ביטול כתב אישום לנוכח הגנה מן הצדק.

6.בשנת 2007 תיקן המחוקק את החסד"פ והוסיף את סעיף 149 (10) לפיו ניתן לבטל כתב אישום בנסיבות בהן הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.

7.יצוין כי אין עדיין הכרעה בערכאות משפטיות אם התיקון לחסד"פ זהה להגנה כפי שהייתה בהלכה הפסוקה, או שהוא רחב יותר כפי שיש מלומדים הטוענים.

8.מבלי לקבוע מסמרות בעניין, אציין כי מדובר בהגנה חשובה ביותר, יחד עם זאת, נראה לי כי מן הראוי לעשות בהגנה זו שימוש זהיר ומושכל, כדי לא להביא בפגיעה באינטרסים אחרים של ההליך הפלילי.

9.באשר לטענת אפליה, כבסיס להגנה מן הצדק, קבע בית המשפט העליון (כבוד השופט גו'בראן) כי כאשר עולה טענה כזו יש לבחון את שיקוליה של התביעה שלה נתונה הפררוגטיבה בהעמדה לדין ורק אם מתגלים שיקולים פסולים, או החלטה שרירותית יש מקום לקבל את טענת האפליה (ע"פ 3215/07 פלוני נגד מדינת ישראל).

10.יצוין במאמר מוסגר כי לאחרונה זיכה בית משפט השלום ברחובות, נאשם לנוכח אכיפה בררנית הפוגעת לדבריו בתחושת הצדק (ת"פ שלום רחובות 1986/08 מ"י נגד סנבטי).

11.בענייננו, עמדה המאשימה על כך שאף היא רואה כמו הסניגור בחומרה יתירה העסקה של שוהים בלתי חוקיים, והיא עושה מאמצים להביאם לדין ולטעון בחומרה לגבי ענישתם.

12.יחד עם זאת, בעניין זה, לטענת הסניגור שעל פניה שובה את הלב, לא נעשה כל שניתן היה לעשות על מנת לאתר את המעסיק.

13.יצוין כי כבר בדיון הקודם הצהירה המאשימה כי לא פעם יש הכרח להביא את השוהים הבלתי חוקיים באופן מיידי לדין עקב מעצרם, ואילו החקירה בדבר זהות המעסיק, הינה חקירה מתמשכת שיש לעשותה לאורך זמן ולכן לא ניתן להמתין תמיד בהעמדה לדין של השוהה הבלתי חוקי עד לאיתורו או אי איתורו של המעסיק.

14.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים והתרשמתי כי גם אם היה מחדל בחקירת המשטרה, הרי שלא הוכח כי מדובר באפליה פסולה משיקולים שאינם ראויים כלשונו של בית המשפט העליון בהלכת פלוני, שהוזכרה לעיל.

15.יש לזכור כי בניגוד לפסק הדין בבית משפט השלום ברחובות, כאן אין מדובר בעבירה מאותו סוג שבו קיימים כמה נאשמים והמשטרה בוחרת להתמקד באחד מהם, כמי שגרם לנזק. מדובר בעבירות מסוגים שונים, שהחקירה לגביהם היא שונה והאינטרס הציבורי בהעמדה לדין לגביהם שונה, ובנסיבות אלה, נראה לי כי קשה לדבר על אפליה באשר אפליה לפי פירושה הינה התנהגות שונה כלפי שווים.

16.לנוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את הטענה המקדמית בדבר הגנה מן הצדק.

ניתנה והודעה היום י"ד טבת תשע"א, 21/12/2010 במעמד הנוכחים.

אור אדם , שופט

הכרעת דין

על יסוד הודאתו של הנאשם בעובדות כתב האישום אני מרשיע אותו בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין לפי סעיף 12 (1) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב – 1952.