מדינת ישראל נ' עבד אלגני(עציר)

גזר דין

הנאשם שבפני הודה והורשע בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום – כניסה לישראל שלא כחוק, לפי ס' 12 (1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952. על פי עובדות כתב האישום נמצא הנאשם, שהינו תושב היישוב סיידה שביו"ש, בתאריך 7/12/09, ברח' נעמי שבחיפה, מבלי שהיה בידו היתר שהייה כדין.

באופן חריג, הוריתי לשירות המבחן לערוך בעניינו תסקיר לעניין העונש, וזאת לאור הטענה כי אין מדובר בתושב שטחים "רגיל", כי אם באדם שלו בן אזרח המדינה, בן 14 שנים, וטענות באת כוחו כי מאז היותו נער הוא גדל בתחום המדינה.

עיון בתסקיר שירות המבחן מעלה את התמונה הבאה, אשר רובה ככולה הגיעה מפיו של הנאשם: הנאשם הינו גרוש, בן 38, ואב לילד בן 14 המתגורר עם אמו – אזרחית מדינת ישראל, בחיפה. בהיותו בן 15 עבר הנאשם להתגורר בישראל, בשנת 1995 התחתן אולם התגרש כעבור שנה. בהיותו בן 27 שנים הוא נדון ל 7 שנות מאסר בגין עבירת אלימות, ומאז שחרורו הוא אינו מסוגל לעבוד בעבודה קבועה על רקע העובדה שאין בידו תעודת זהות ישראלית. הנאשם ציין כי הוא שוהה בארץ כדי לשמור על קשר רציף עם בנו, והוא מוצף בבעיות של בלבול, תסכול וחוסר אונים, על רקע בעיותיו הקיומיות, המשפחתיות האישיות והכלכליות.

בטיעוני המאשימה לעונש היא ביקשה לגזור על הנאשם עונש מאסר בפועל, וכן להפעיל את עונש מאסר על תנאי שנגזר עליו במסגרת ת"פ (שלום עכו) 2037/07 שם גזר עליו בהמ"ש, בתאריך 21/5/2007 מאסר בפועל למשך 31 יום, וכן – והוא הדבר הרלוונטי לענייננו – מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך 3 שנים לבל יעבור את העבירה של כניסה לישראל שלא כחוק.

בטיעוני ב"כ הנאשם לעונש היא ביקשה להתחשב בנסיבות חייו החריגות של הנאשם שפורטו לעיל, בעובדה כי העבירה אותה ביצע לא לוותה בכל עבירה אחרת (פלילית או בטחונית). עוד הפנתה ב"כ הנאשם לפסיקת בהמ"ש העליון בכלל, ולגזרי דין שונים  אשר תומכים, לשיטתה, בבקשתה להקל עם הנאשם באופן שהמאסר על תנאי יוארך ובהמ"ש יסתפק בימי מעצרו.

רבות דובר על הפנים השונים של העבירה בה הורשע הנאשם. ככלל, הענישה במקרה זה ובמקרים דומים מחייבת לשקלל הן את שיקולי הרתעת היחיד והן את שיקולי הרתעת הרבים, וזאת לנוכח המצב הגיאו–פוליטי–בטחוני השורר לצערנו בארץ. כמו כן, אין לשכוח כי מדובר בענישה אינדיבידואלית, אשר מחייבת את ראייתו ובחינתו של כל נאשם ונאשם לגופו, על נסיבותיו שלו (ור', להרחבה, רע"פ 3173/09, פראגין נ' מ"י, ניתן בתאריך  5/5/09).

באותו פסק דין נקבע כי עיקר השיקולים שעל בהמ"ש לשקול, הינם אלה (רשימה, שלמותר לציין, אינה סגורה):

האם יש אינדיקציה לסיכון בטחוני מהנאשמים.

 בחינת הרקע שהוביל את הנאשם לביצוע העבירה.

 האם בוצעו עבירות נלוות, מעבר לעבירות הכניסה שלא כחוק.

 האם מדובר בפעם ראשונה של כניסה לישראל, או שמא מדובר בעבריין סדרתי.

 עברו הפלילי של הנאשם, ונסיבותיו האישיות.

בענייננו, מדובר באדם שלמעשה, עיקר חייו עברו עליו בתחומי מדינת ישראל. לצערי, למרות העובדה שבפני ביהמ"ש עומד תסקיר מבחן לא הובררו עד תום, "נקודות הציון" שונות בחייו של הנאשם ומרבית המצויין בתסקיר נכתב מפיו של הנאשם (ואין הדבר בא למתוח ביקורת על שירות המבחן, וברורות מגבלותיו בנדון). לא ברור מה הוביל את הנאשם מלכתחילה לתחומי מדינת ישראל, מדוע נשאר שנים כה רבות, וכו'.

ברור כי ביהמ"ש, וודאי במסגרת זו, אינו אמור להכשיר את שהייתו הארוכה עד מאוד של הנאשם בתחומי מדינת ישראל, מה גם שעל פי דברי באת כוחו (ר' פרוטוקול הדיון מתאריך 11/12/09, עמוד 2), אזרחותו נשללה ממנו (או שמא לא ניתנה לו, הדבר אינו ברור עד תום), עקב הרשעתו בעבירת אלימות חמורה בגינה נדון ל 7 שנות מאסר. הרשעה זו כמובן גם מלמדת כי אין מדובר בנאשם חף מכל רבב אלא באדם עם פוטנציאל מסוכנות.

בסופו של דבר, מדובר בנאשם שלמרות האיסור הברור להיכנס לתחומי המדינה, ולמרות העובדה שהושת עליו מאסר על תנאי בשל עבירה זו, הוא המשיך לבצעהּ. באם בפעם הקודמת ביהמ"ש השית על הנאשם עונש צופה פני עתיד בעיקרו, הרי לא ניתן ולהמשיך בגישה מתונה זו.

עוד יש לזכור כי למרות הטענה בדבר הצורך להיות בקשר עם בנו, ומבלי להקל בה ראש, הרי שיש להתייחס לטענה זו בזהירות המתחייבת שהרי בנו נולד עת היות הנאשם בן 24 – לאחר שהות של 9 שנים בארץ ללא אישור שהייה.

מנגד, לקחתי בחשבון את הודייתו של הנאשם, העובדה שלא נטען כי העבירה אותה עבר לוותה בעבירה אחרת, ולשאר השיקולים אותם העלתה באת כוח הנאשם, אשר עשתה ככל אשר יכלה לטובתו.

 סוף דבר, אני משית על הנאשם את העונשים הבאים:

 עונש מאסר בפועל של 2 חודשים, החל מיום מעצרו –  7/12/2009.