מדינת ישראל נ' עבד אל קאדר

הכרעת דין

מבוא:

הריני מזכה את הנאשם מעבירה המיוחסת לו בכתב האישום וזאת מחמת הספק.

על פי הנטען בכתב האישום ביום 24.03.10, נהג הנאשם במונית בכביש 4 בצומת עם כביש 402, והסיע במונית 11 נוסעים נוסעים במספר העולה על המצויין ברשיון הרכב, 10 נוסעים, בנגיוד לתקנה 502 לתקנות התעבורה.

אציין מיד כי הזיכוי הנו עקב אי הוכחת מספר הנוסעים המותר להסעה במונית, ובעניין זה אפרט בהמשך.

ביום 13.04.11, כפר הנאשם באמצעות בא כוחו באישום, הנאשם הודה בנהיגה ובזמן העבירה אך כפר בקיום נוסע נוסף, וכן בכמות הנוסעים המותרת ברכב.

לאור הכפירה ביקשה המאשימה לתקן את כתב האישום על מנת להוסיף לראיותיה תע"צ לעניין מספר הנוסעים המותר ברכב, הבקשה התקבלה וכתב האישום תוקן בהתאם.

פרשת התביעה:

ביום 05.06.11, החלו להישמע הראיות בתיק, עת1 רס"ר ראובן סויד, ערך את ההזמנה לדין (ת1) ומזכר (ת2), העד שנהג בניידת ועימו שוטר נוסף, הבחין במונית לאחר שהעלתה נוסעת תוך הפרעה לתנועה, הם נסעו אחריה ביקשו ממנה לעצור, הבחינו כי הנוסעת שעלתה מורדת מהמונית, לאחר העצירה זיהו ברכב 10 נוסעים. העד ציין כי הוצג לו רישיון הרכב שבו נכתב כי מותר להסיע 10 נוסעים אך הנהג הסיע 11 – יחד עם הנוסעת שהורדה. העד עמד על דבריו בחקירתו הנגדית וגרסתו לא נתערערה לגבי מספר הנוסעים, אם כי ציין שלא זוכר ולא ציין כמה ילדים היו ברכב.

עת2, השוטר רומן טרחטמן, ערך את מזכר ת3, השוטר העיד על פי המזכר שאכן הבחין בהעלאת הנוסעת והורדתה, לאחר שסימנו לנהג לעצור, הוא זיהה 10 נוסעים במונית (11 עם הנוסעת שירדה), וזאת בניגוד לרשום ברישיון הרכב. העד עמד על גרסתו זו בחקירה הנגדית.

בסיום העדת העדים כאמור, הודיעה ב"כ המאשימה כי התע"צ שהוסף לכתב האישום לעניין מספר הנוסעים המותר ברכב אינו בידה, וביקשה דחיה על מנת להגישו, בית המשפט נענה לבקשה והדיון נדחה ל26.10.11, תוך החלטה ברורה שיש להעביר התע"צ לידי ב"כ הנאשם תוך 30 יום, באם לא יתקבל התע"צ יש להודיע על כך ולא ינתנו דחיות נוספות בנושא.

אולם התע"צ לא הועבר כלל וזאת גם לאחר שב"כ הנאשם התריעה על כך, ובית המשפט מסר החלטה נוספת ב11.09.11, כי יש להעביר התע"צ מידית. כאשר נתחדש הדיון ביום 26.10.11, מסרה ב"כ המאשימה כי שוב אין בידה התע"צ. היא אומנם ביקשה להגיש פלט מחשב פנימי של המאשימה לנושא, אך בית המשפט סרב לקבלו לאור התנגדות ב"כ הנאשם, שכן גם אין מדובר בתע"צ וכיוון שגם לגופו של עניין, לא ניתן להבין ממנו מהו מספר הנוסעים המותר ברכב. לאחר שסורבה בקשת דחייה נוספת על מנת להמציא התע"צ, תמה פרשת התביעה.

פרשת ההגנה:

לאחר שנידחתה בקשה שאין להשיב לאשמה, העיד הנאשם, ומסר כי הנו נהג שכיר וחדש יחסית על מונית מסוג זה, הוא אכן העלה נוסעת, אך אף נוסע לא ירד, היו לו בסך הכל 10 נוסעים במונית ועוד ילד קטן בן 4. במהלך החקירה הנגדית לא הציג רשיון רכב לבקשת המאשימה, שכן טען שהוא ביום חופש, וככל שידוע לו מותר לו להסיע 10 נוסעים + שני ילדים מתחת לגיל, אך זאת כיוון שכך טענו השוטרים וכך נאמר לו מעובדי תחנת המוניות ולא מעיון אישי שלו ברישיון הרכב האמור. כן אישר לתובעת כי המחלוקת היא האם היתה נוסעת נוספת או לא. לאחר מכן סיכמו הצדדים בע"פ.

דיון ומסקנה:

אציין מיד כי מקובלת עלי גרסת שני עדי המאשימה לעניין מספר הנוסעים שנסעו ברכב, לעניין זה מצאתי עדותם אמינה, ברורה, מפורטת ואין לי כל סיבה לפקפק באמינותה – אך אין בכך לסייע למאשימה.

על פי סעיף 502 לתקנות התעבורה, לא יסיע נהג מונית יותר ממספר הנוסעים שנקבע ברישיון הרכב, ואולם רשאי נהג מונית להסיע 2 ילדים, שטרם מלאו להם חמש שנים בנוסף על הנוסעים שמותר להסיע במונית לפי רשיונה ובלבד שלא יסיע יותר מנוסע אחד במושב שליד הנהג.

המאשימה כשלה ולא הוכיחה את רכיב העבירה הבסיסי ביותר של סעיף 502, לפקודת התעבורה, והוא מספר הנוסעים המותר ברכב, לא הוצג בפני כל רישיון רכב, לא הוצג בפני תע"צ משרד רישוי לעניין מספר הנוסעים הרכב, ובכך הותירה המאשימה פער גדול ביותר במסכת ראיותיה, פער שלא ניתן לגישור, גם לאור דבריו של הנאשם עצמו.

לעניין זה אציין כי אין זה תפקידו של הנאשם או בא כוחו להוכיח את חפותו, אלא על התביעה להציג את מכלול הראיות המלמדות על אשמתו של הנאשם, מעבר לכל ספק סביר - דבר שלא נעשה במקרה זה.

אין ספק שהעיקרון לפיו על התביעה מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט מעבר לכל ספק סביר בהתקיימות יסודותיה של עבירה אותה היא מייחסת לנאשם הינו בבסיס שיטתנו המשפטית. משמעות הנטל, שאם בתום המשפט יוותר בליבו של השופט ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם, יפעל הספק לטובת הנאשם והוא יזוכה בדין.