מדינת ישראל נ' עבאדי

הכרעת דין

בהסתמך על הודאת הנאשמת, אני מרשיע אותה בכל שיוסח לה בכתב האישום, כמפורט להלן:

1.תקיפת עובד ציבור, עבירה על הוראת סעיף382א(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

2.העלבת עובד ציבור, עבירה על הוראת סעיף 288 לחוק הנ"ל.

3.גניבה, עבירה על הוראת סעיף 384 לחוק הנ"ל.

ניתנה והודעה היום י' ניסן תשע"א, 14/04/2011 במעמד הנוכחים.

חנן אפרתי, סגן נשיא

גזר דין

בפניי נאשמת, אישה ילידת 1965, אם חד הורית ל-4 ילדים שצברה לחובתה הרשעה קודמת בעבירת רכוש. תאריך ביצוע העבירה מיום 14.02.00.

הנאשמת הורשעה על פי הודאתה על רקע בעבירות של תקיפת עובד ציבור, העלבת עובד ציבור וגניבה.

הרקע העובדתי הצריך לענייננו כדלקמן:

ביום 30.01.06, עובר לשעה 10:00, תקפה הנאשמת רופאה במרפאת קופת-חולים בכך שתפסה אותה בידה, גררה אותה מחוץ לקליניקה, הטילה דופי במשלח ידה של אמה של הרופאה ואיחלה לה מחלות קשות. בהמשך לאותו רצף אירועים, גם נטלה הנאשמת את משקפי הראיה של הרופאה בשווי של 3,000 ₪ שהיו מונחים על שולחנה, ועזבה את המקום.

כתב האישום הודפס ביום 20.01.10, כ-4 שנים לאחר קרות האירועים, בחקירה לא מורכבת ולא מסועפת זו, ונרשם בבית-המשפט ביום 7.07.10.

הצדדים הגיעו להסדר טיעון. הסדרי טיעון יש לקיים וזאת מכח הפסיקה הקיימת (פס"ד אלמוני ופס"ד שניתן לאחרונה), פסקי דין שצמצמו את שיקול הדעת של השופט המברר בבחינה לקבלת הסדרי טיעון או דחייתם. הרציו שהונח ביסוד הצמצום הנ"ל, הינו כי הבטחה שלטונית יש לקיים.

לשון אחרת, מן המקובץ עולה כי יש לתת אמון בתביעה ממלכתית שרואה לנגד עיניה את טובת הציבור, וכאשר זו שוקלת ומגיעה להסדרי טיעון ונותנת הבטחה שלטונית לנאשם ולבא כוחו, רק במקרים נדירים ביותר ניתן שלא לקבל ולהפר בהחלטה שיפוטית, החלטה זו.

בשעתו, החתום מטה קיבל שני הסדרי טיעון שלא נראו לו והחמיר עם הנאשמים. הראשון: כאשר מטפלת הודתה ונצפתה כשהיא חובטת בתינוק בן 8 חודשים והוסכם שהיא תקבל עונש של מאסר על תצנאי והתחייבות כספית בגין מצבה הכלכלי הגרוע. סרבתי לקבל את הסדר הטיעון כיוון ששוכנעתי כי ראוי להגן על קבוצות אוכלוסין חלשות במיוחד (קטינים וקשישים מפני המטפלים בהם שששים להתעמר בהם), גם באמצעות ענישה מרתעת. הרכב הערעורים חשב אחרת ואימץ את הקביעה שהסדרי טיעון יש לקיים מאותם טעמים בהם נגעתי קודם לכן. מקרה שני, בו לא נעתרתי להסדר טיעון היה מקרה בו קרוב משפחה שקיים יחסים אינטימיים עם קרובת משפחה אחרת, הסריט את האירועים והחל לסחוט את המתלוננת בכך שהעביר קלטות לאביה ולקרובי משפחה אחרים וזאת לאחר שאותה מתלוננת לא עמדה בדרישותיו הכספיות להעביר לו 30,000 דולר בהתחלה, גזרתי את דינו למאסר בפועל, בניגוד להסדר הטיעון של עבודות שירות ופיצוי סמלי למתלוננת שנודתה מכל משפחתה וביצעה שני נסיונות התאבדות. ערכאת הערעור חשבה אחרת ומאותם נימוקים אליהם התייחסתי קודם לכן. קרי: שיש לקיים הבטחה שלטונית, גזר על הנאשם שם את אותם עונשים מוסכמים אליהם הגיעו הצדדים.

פסקי דין של ערכאת הערעור, ערכאה בכירה ממני, הינם פסקי דין מנחים, וחובה עלי, על פי דין לחוף את ראשי בענווה בפני הנחיותיה ולקבל את פסיקותיה. גם, ובעיקר מהטעם שראוי שהצדדים המתדיינים יוכלו לצפות במידה סבירה מה תהיינה תוצאות הדיון, וכל זאת בנוסף לכך שקיימת הנחיה מחייבת שהבטחות שלטוניות יש לקיים כמעט בכל מחיר, למעט מקרים חריגים.

בתיק שבפניי פגעה הנאשמת בריש גלה באינטרסים חברתיים מוגנים חשובים ביותר. המקרה שבפניי נגוע בחומרה כלשהי, שכן עובדת הציבור שהותקפה כאן הינה רופאה. ולא בכדי אני מדגיש זאת כי מדובר ברופאה. מקצוע הרפואה, הינו מקצוע קשה, אנשים העוסקים בו, עוסקים פשוטו כמשמעו בחיי אדם, בבריאותם של הבריות והחלטותיהם ודרך התנהלותם ודרך תפקודם של הרופאים בעומס הכבד המוטל עליהם, חייבים להיות משוחררים מכל לחצים נוספים, מיותרים, קרי: כל רופא וכל אדם העוסק במקצוע טיפולי בפרט, וכל עובד ציבור בכלל צריך לדעת כי שלומו הפיזי ושיקול דעתו, נשמרים מפני תגרת ידם ואלימותם של הבריות המבקשים מטעם כזה או אחר השמור עימם, להשתלח בהם, לחבול בהם או לפגוע בהם, שכן כל שיקול דעת וכל בעל מקצוע טיפולי העוסק בשלום הציבור, בבריאותו ובאיכות חייו עלול, באופן ודאי להיפגע אם ידע אותו רופא ואותו מטפל כי עליו להכליל במארג השיקולים גם את האפשרות שאם לא יחליט או לא יפעל ולא יחוף את רצונו לאלתר, כאן ועכשיו, לגחמת הפונה אליו - הוא עלול לסבול מנחת זרועו של הפונה שיפליא בו מכותיו או יחבול בו. במילים אחרות: אין הדעת סובלת מצב דברים כזה והתנהלות כזו, שכן מי שינזק ממנה בערבו של יום, הוא הציבור כולו, קרי: כל ציבור המטופלים ואלה הנזקקים לשירותי הרפואה, הציבוריים והפרטיים כאחד.

בפניי תביעה ממלכתית שהגיעה להסדר טיעון, וכאמור, ידי כבולות לענין זה, מכח הפסיקה הקיימת. כל שנותר לי הוא להביע את מחאתי ולהביע משאלה שראוי ורצוי שהתביעה תשקול ותשקול היטב ובכובד ראש, בטרם נעתרים לעסקאות טיעון מגוחכות כמו עסקה זו, הגעה להסדרים מסוג זה, מה גם שמדובר בנאשמת שלה רקע קודם בפלילים.

בשולי הדברים אעיר גם כי התביעה היתה מבצעת הגהה לכתב האישום לפני שהגישה אותו, ולא היתה מציינת במקור בפרק סעיפי האישום, סעיף אישום שבטל ועבר מן העולם זה מכבר ושתוקן ביוזמת בית המשפט ועל פי פניית בית המשפט היום, בהסכמת הצדדים.

עוד אציין כי לא נהיר לי על מה ולמה חלפו כל כך הרבה שנים ממועד "סיום החקירה/ביצוע העבירה" ועד להגשת כתב האישום וגם לא נראה לי כי בתיק זה היו "קשיים ראיתיים" שמנעו את בירור שמיעת התיק במקרה של כפירה, שכן מדובר בתיק האוחז שלושה עדי תביעה, מתלוננת ושני אנשי משטרה.