מדינת ישראל נ' עאמר

החלטה

בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה (להלן: "הבקשה").

כתב האישום ייחס למבקש עבירה של העמדת רכב במקום המסומן כמקום חנייה לרכב נכה עבירה על תקנה 72(א)(16) לתקנות התעבורה.

המדובר הוא בעבירה מסוג ברירת משפט שהעונש אשר נקבע בצידה ע"י המחוקק הוא קנס כספי בסך של 1,000 ₪.

המבקש ביקש להישפט על העבירה ובדיון ההקראה שהתקיים ביום 05/03/2012 בפני כב' השופט כדורי טען המבקש כי הרכב נמצא בחזקתו ואינו קשור לבעלת הרכב (אשר הדו"ח נרשם מלכתחילה על שמה). הדו"ח הוסב על שם המבקש ובתשובתו לאישום טען המבקש כי אין מדובר במקום חנייה לנכה וביקש לקבוע את התיק להוכחות.

בו ביום 05/03/12, קבע השופט כדורי את הדיון להוכחות לתאריך 13/05/12 ואף בפרוטוקול הדיון שנמסר לידי המבקש ציין ביהמ"ש כי עליו להתייצב, שאם לא כן יישפט בהעדרו.

ביום 08/05/2012 הגיש המבקש בקשה לדחיית מועד דיון ההוכחות בטענה כי אינו יכול להתייצב עקב היותו נוצרי והדיון קבוע ליום ראשון שהינו יום קדוש.

היות והבקשה הוגשה ימים ספורים לפני מועד ההוכחות, אליו הוזמנו עדים, ואשר יוחדה לו משבצת זמן על פני תיקים אחרים, הבקשה נדחתה. בנימוקי הדחייה צויין, בין היתר, כי מועד ההוכחות נקבע בנוכחות המבקש, כלומר שהוא ידע על מועד הדיון.

בדיון ההוכחות מיום 13/05/12 ביקשה המאשימה להרשיע את המבקש, זאת לאחר שמיעת עדותו של עורך דו"ח ובעדר הופעה מטעם המבקש.

בגזר הדין הוטל על המבקש קנס כספי בסך של 1,200 ₪ ופסילה על תנאי של חודשיים למשך שנתיים, זאת על אף בקשת המאשימה להטיל על המבקש כפל הקנס המקורי.

בתאריך 20/05/2012 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק דין, היא הבקשה המונחת בפניי.

בבקשתו לביטול פסק הדין מציין המבקש כי הטעם לאי התייצבותו הוא קביעת הדיון ליום ראשון שהינו יום קדוש לנוצרים. בתשובתו לטיעון כי הדיון נקבע מבעוד מועד בנוכחותו, מציין המבקש בבקשתו כי "בית המשפט יודע שהמבקש אינו מנהל יומן כדי לדעת האם מועד הדיון נופל ביום ראשון או לא".

אין בידי לקבל טיעון זה, שכן אין מתפקידו של בית המשפט לנהל את יומנו של בעל דין, ולא ברור כיצד הגיע המבקש למסקנה שבית המשפט יודע כי אינו מנהל יומן.

בידי המבקש היה מספיק זמן לדעת שמועד הדיון נופל ביום ראשון ולבקש מבעוד מועד דחית הדיון, אולם הוא המתין למעלה מחודשיים והגיש בקשתו ימים ספורים לפני מועד ההוכחות, דבר שחייב דחיית הבקשה.

ברע"א 8327/05 צדיק נגד פנימי אמר כב' השופט גרוניס את הדברים הבאים:

"דחיות של דיונים מונעות ניצול מיטבי של הזמן השיפוטי, שהינו המשאב היקר ביותר של הרשות השופטת. כמו-כן, יש בדחייתם של דיונים כדי להוסיף נטל מינהלי על מזכירות בית המשפט. הבעיה המרכזית בדחיית דיונים הינה פגיעה ביכולת של בית המשפט לנצל באופן מיטבי את הזמן השיפוטי. בעיה זו מחמירה ככל שהמועד בו מוחלט על דחיית הדיון סמוך למועד שנקבע לשמיעה. ההסבר הוא פשוט: דחייתו של הדיון מותירה "חור" או "חלון" ביום הדיונים, בשל כך שלא ניתן לקבוע תיק אחר תחת התיק שנדחה. כמובן, שאין להסתכל על הבעיה על בסיס פרטני, היינו, לגבי תיק מסוים, אלא כבעיה כללית-מערכתית. במילים אחרות, דחייתם של דיונים גורמת לאובדן זמן שיפוטי. כתוצאה מכך נפגעים מתדיינים אחרים, שניתן היה לשמוע את תיקיהם במועד מוקדם יותר, אלמלא הדחיות המרובות".

לעניין הבקשה לביטול פסק דין: הדין החל הוא סעיפים 240 ו-130(ח) לחסד"פ, לפיהם על מי שמבקש לבטל פסק דין שניתן בהיעדרו בעבירות תעבורה להוכיח שניים אלה: סיבה מוצדקת להיעדרותו מהדיון וקיומו של עיוות דין אם לא יבוטל פסק הדין. ראו רע"פ 9811/09 סמימי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29.12.2009); רע"פ 5146/09 שרעבי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 28.7.2009); רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 23.2.2004); רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 2.10.2003); רע"פ 5377/03 וג'די נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29.6.2003).

בענייננו, המבקש התעלם מההליך המשפטי בכך שלא הופיע לדיון למרות דחיית בקשתו לדחות מועד ההוכחות. בנסיבות אלה, אינני רואה בבקשתו סיבה מוצדקת להיעדרותו מהדיון.

משבחר המבקש לא להתייצב לדיון ולא למנות עורך דין שיטען בשמו לגוף העניין, ובית המשפט אכן הכריע בעניינו- לא נותר לו אלא להלין על עצמו. ראו רע"פ 2263/09 אבו אחמד נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 23/03/2009).

בנוסף, אין בפי המבקש טענה כנגד האישום גופו, מלבד אמירה כללית שיש בידו להוכיח את חפותו. על כן ממילא אין בבקשה כדי לבסס הנחה שההרשעה נעשתה בטעות. ראו ב"ש (מחוזי ירושלים) 8935/09 כדורי נ' מדינת ישראל.