מדינת ישראל נ' עאבדין

החלטה

נגד המשיב הוגש עוד בשנת 2003 כתב אישום המייחס לו עבירות שונות על חוק מס ערך מוסף, תשל"ו – 1975. במהלך ניהול ההליכים כלפיו היה המשיב משוחרר בתנאים שנקבעו שכללו בין היתר חיוב להתייצב לדיונים. המשיב הפקיד בקופת בית המשפט סכום של 50,000 ₪ להבטחת תנאי השחרור.

במהלך שמיעת הראיות בדיון שהתקיים ביום 27.6.2007 נשמעו הראיות מטעם המבקשת ובשלב מסוים הודיע הנאשם כי אינו מעוניין בהמשך שירותיו של הסנגור, שאינו בא כוחו בהליך זה, ולאחר הפסקה שנעשתה בדיון הוא עזב את המקום והדיון התחדש בהעדרו. בהחלטה שנתן בית המשפט בתום הדיון הוא ראה את המשיב, שהחליט לעזוב על דעת עצמו את בית המשפט, כמי שויתר על עדותו ועל הבאת ראיות ההגנה והורה על הגשת סיכומים. ביום 27.1.2008 הורשע הנאשם וההליכים כנגדו הותלו תוך שהוצא צו מעצר כללי. היעלמותו של הנאשם לתחומי הרשות הפלסטינית הייתה בניגוד לתנאי השחרור שהוטלו עליו.

מאז ועד למועד מעצרו ביום 18.5.10 הנאשם לא אותר.

בדיון שהתקיים בפני מייד לאחר מעצרו של המשיב, ביום 19.5.10, הוריתי על שחרורו בתנאים שכללו בין היתר – מעצר בית מלא וחובת התייצבות לדיונים. עוד קבעתי כי להבטחת עמידתו בתנאים יופקד סכום של 250,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית וכי יציאתו מהארץ תעוכב.

לאחר שהמשיב לא עמד בתנאי השחרור שנקבעו הובא בפני, כפי שנקבע, ביום 21.5.10, והצדדים שבו וטענו את טענותיהם. אף שלכאורה היה אמור הדיון להיות מצומצם לשאלה האם יש מקום לשינוי תנאי השחרור העלה הסנגור בקשה לבטל את תנאי השחרור שנקבעו וזאת משום שלטענתו הכרעת הדין שניתנה בטלה מדעיקרא.

למרות זאת, במהלך הדיון הסכים הסנגור כי ניתן להניח לצורך שאלת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים כי קיימות ראיות לכאורה לביצוען של העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום. עוד עלה כי למעשה נוכח היעדרותו של המשיב משך תקופה ממושכת מישראל וזאת בניגוד לתנאי השחרור שנקבעו בעבר ואי הגעתו לדיונים – אין למעשה מחלוקת על כך שמתקיימת עילת מעצר של חשש ההימלטות מהליכי השפיטה.

השאלה שנותרה אפוא להכרעה היא האם ניתן להפיג את חשש ההימלטות בדרך של חלופה ומהם תנאי השחרור הראויים, היכולים להוות חלופה למעצר המשיב עד לתום ההליכים. גם בעניין זה היה המשיב נכון להסכים לתנאים שנקבעו שעניינם החובה להתייצב לדיונים ומעצר הבית לתקופת הביניים שתימשך עד למועד שבו יחודש הדיון בתיק העיקרי והמחלוקת המרכזית היא בנוגע להטלת חובת ההפקדה ולסכום שנקבע.

עמדת המבקשת היא כי אין מקום לשינוי חיובו של המשיב בהפקדה וכי מדובר בסכום מתאים בנסיבות העניין.

המשיב מבקש לבטל את החובה בהפקדה ולהסתפק בסכום שכבר הופקד עובר לשחרור בעת תחילת ההליכים – 50,000 ₪. בהקשר זה הוא טוען מספר טענות ובהן כי ההליך צפוי להימשך עוד זמן רב שכן לשיטתו צפויה הכרעת הדין להתבטל והתיק צריך להישמע מחדש בפני מותב אחר שיהיה עליו לשמוע את הראיות מחדש. המשיב סבור כי משניתנה הכרעת הדין מבלי שנשמעה פרשת ההגנה לא יהיה מנוס מכך. עוד נטען כי העונש שהוטל על הנאשם האחר באותו כתב אישום, הנאשם 4 – כלל קנס ועונש מאסר בעבודות שירות וצפוי כי על המשיב לא יוטל עונש חמור מזה; למשיב תרעומת על התמשכות ההליכים ועל כך שמדובר בעבירות שנעברו לפני זמן רב. בנוסף נטען לכך שהמשיב לא הפיק תועלת כלכלית מביצוע העבירות לכאורה וכי מצבו הכלכלי אינו מאפשר לעמוד בסכום ההפקדה.

במחלוקת שנפלה בין הצדדים מצאתי כי יש מקום לשינוי תנאי השחרור באופן שבו סכום ההפקדה יועמד על סך של 100,000 ₪ וכי תומצאנה חלף יתרת הסכום שש ערבויות של צדדי ג' תושבי ישראל - בעלי הכנסה העולה על 7,000 ₪ - שיחתמו על כתב ערבות בסכום של 25,000 ₪ כל אחד.

למסקנה זו הגעתי בשל הטעמים הבאים:

א.כאמור לעיל, נוכח ההסכמה לקיום ראיות לכאורה אין צורך להידרש לטענות לעניין מתן הכרעת הדין וניתן ללמוד מכתב האישום על כך שהעבירות המיוחסות למשיב הן במדרג החמור יותר של העבירות על חוקי המס. מדובר בהוצאות חשבוניות פיקטיביות על ידי המשיב. כמתואר בכתב האישום סכום מס התשומות שנוכה עומד על 11,957,500 ₪.

ב.המשיב שוחרר בתנאים בעבר תוך שהשחרור לווה בהפקדה של סכום משמעותי של 50,000 ₪. למרות הפקדת סכום זה בחר המשיב לעזוב את אולם בית המשפט ולהעלם לתחומי הרשות הפלסטינית עד שנעצר. התנהגות זו מבססת חשש ממשי ומבוסס לכך שהמשיב ימלט מהמשך משפטו באופן המצדיק הטלת ערבות ממשית (בש"פ 614/98 מדינת ישראל נ' אלי יריב, (פורסם במאגרים, 30.1.98)).

ג.מכאן שבקביעת סכום הערובה יש לתת את הדעת גם לגובה הערובה, שנקבעה בעבר, ולכך שלא היה בה כדי להספיק. בהקשר זה אעיר כי איני סבור כי הימנעותה של המבקשת מלפעול לחילוט הכספים או מלפנות לערבים משליכה על קביעת גובה הערובה עתה. כך הדבר גם באשר לטענת האפליה שנטענה בגזר הדין שהוטל על הנאשם האחר. בכל הנוגע לטענה זו נראה כי אין מדובר בהכרח ב'שווים' והסיבות להטלת העונש המקל שהוטל על האחר מפורטות בגזר הדין. מכל מקום השאלה העומדת להכרעה אינה מה העונש הצפוי למשיב לאחר הרשעתו אלא כיצד להבטיח את התייצבותו להליכים.

ג.כפי שנקבע יש לערוך איזון בין היכולת הכלכלית של המשיב לבין הסכנה הצפויה משחרורו (סעיף 46 לחוק סדר הדין הפלילי [סמכויות אכיפה – מעצרים] תשנ"ו – 1996; בש"פ 6589/02 עטאס ראפת נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 7.8.02)) – כפי שפירטתי לעיל הסכנה הצפויה משחרור אינה מבוטלת כפי שמלמד ניסיון העבר. בכל הנוגע ליכולת הכלכלית של המשיב לא הונחה תשתית היכולה לבסס את הטענה.

ד. מכל מקום וגם אם אניח כי מתקיים קושי כלכלי כפי שטען לו הסנגור נוכח גובהו של סכום ההפקדה - לא ניתן לוותר על ההפקדה לחלוטין – ואף לא להסתפק בסכום שהופקד שכן הוברר כי סכום זה אינו מספיק כדי למנוע את העלמותו של המשיב אך מצאתי לנכון להמיר חלק מסכום ההפקדה בערבויות כמפורט לעיל.

לסיכום, תנאי השחרור שנקבעו על ידי יעמדו בעינם אך סכום ההפקדה יועמד על סך של 100,000 ₪ והמשיב יפקיד סכום זה במזומן או יעמיד ערבות בנקאית אוטונומית ללא הגבלת זמן בסכום זה. עוד תומצאנה חלף יתרת הסכום שש ערבויות של צדדי ג' תושבי ישראל - בעלי הכנסה העולה על 7,000 ₪ או בעלי רכוש קבוע בישראל שאינו משועבד לצד שלישי- שיחתמו על כתב ערבות בסכום של 25,000 ₪ כל אחד.

תנאי השחרור האחרים יעמדו בעינם. מובהר כי תנאים האלה יתווספו לכל התנאים שנקבעו בעת שחרורו של המשיב בתנאים בעבר.

לאור האמור לעיל, מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים בת.פ. 2230/03. למרות האמור לעיל יוכל המשיב להשתחרר ממעצרו בהתקיים התנאים המפורטים לעיל ובהתקיים התנאים שנקבעו בהחלטה מיום 19.5.10.