מדינת ישראל נ' סרחאן ואח'

החלטה

כנגד הנאשמים בתיק הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); וקשירת קשר לביצוע עוון, לפי סעיף 499(א)(2) לחוק.

לנאשם 1 מיוחסות בנוסף, עבירות של הפקרה לאחר פגיעה, לפי סעיפים 64א(ב) ו-40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"); נהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2(א)(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תשכ"א-1961; נהיגה בקלות ראש וברשלנות שגרמה נזק לאדם, לפי סעיפים 62(2) ו-38(2) ו-(3) לפקודת התעבורה; ואי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה, לפי תקנה 67א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 ולפי סעיף 68 לפקודת התעבורה.

במסגרת תשובתם לכתב האישום העלו הנאשמים מספר טענות מקדמיות:

א.הפרת חובת השימוע הקבועה בסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"). מטעם זה מבקשים הנאשמים להורות על ביטול כתב האישום.

ב.העדר סמכות עניינית – נטען כי כתב האישום מייחס לנאשם 2 עבירות הנמצאות בסמכות בית משפט השלום ושסמכות בית המשפט המחוזי היא שיורית. על כן, כך נטען, בית המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בעניינו של נאשם 2 זאת תוך הפנייה לפסק דינו של כב' השופט גולדברג בע"פ 866/95 אהרון סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 793 (להלן: "עניין סוסן" או "פס"ד סוסן").

לבד מן הטענות המקדמיות העלה הסנגור טענה לפיה אמרותיו של הנאשם 1 אינן קבילות, מאחר ומסרן "תחת לחץ נפשי בלתי סביר, איום, הפחדה ותחבולה מצד חוקרי המשטרה", מבלי לפרט.

המאשימה בתגובתה טענה, ביחס לעניין השימוע, כי פרקליטת המחוז החליטה לעשות שימוש בסמכותה לפי סעיף 60א(ב) לחסד"פ ולהגיש את כתב האישום בפרק זמן קצר יותר מזה הקבוע בסעיף 60א(ד) לחסד"פ. יחד עם זאת, לפנים משורת הדין אפשרה לנאשם 1 להעלות טענותיו בכתב, ובהתאם נשלח אליו מכתב יידוע בדואר רשום, שחזר לשולחו בנימוק כי "לא נדרש".

עוד נטען על ידה בעניין זה כי במקרים בהם מופרת הלכה למעשה חובת היידוע אין הדבר מוביל לביטול כתב האישום, וכן כי העלאת הטענה בשלב כה מתקדם ועובר פתיחת שלב ההוכחות, יש בה להטות את הכף כנגד קבלתה.

ביחס לטענת הסמכות, טוענת המאשימה כי פסק-הדין אליו מפנה הנאשם קובע הלכה הפוכה מזו לה טוען הסנגור, ושצירוף האישומים נעשה בהתאם להוראות סעיפים 86 ו- 87 לחסד"פ.

באשר לטענה בדבר אי קבילותן של אמירות הנאשם 1, סבורה המאשימה כי הסנגור לא נימקה באופן המצדיק קיומו של משפט זוטא. בדיון מיום 08.05.12 הסכים הסנגור שהראיות בעניין זה יישמעו במסגרת שמיעת ההוכחות בתיק ולא בהליך נפרד.

דיון והכרעה

דינן של הטענות המקדמיות להידחות.

ראשית, ועל כך הצדדים אינם חלוקים, חובת היידוע חלה במקרה זה על עניינו של נאשם 1 בלבד, ולגביו נעדרת טענת הסנגור תשתית עובדתית התומכת בה.

המאשימה הציגה בפני בית המשפט את אישור הדואר ולפיו מכתב היידוע נשלח לכתובתו הידועה של נאשם 1, שהיא הכתובת המעודכנת גם בהליך זה. כאמור בתגובה, המכתב "לא נדרש" על ידי הנמען, ובכך יצאה המאשימה ידי חובתה להודיע לנאשם 1 על האפשרות להעלות טענותיו טרם הגשת כתב האישום. בעניין זה יש להפנות את הנאשם 1 להוראת סעיף 60א(ג) לחסד"פ.

הנאשם לא טען לקיומה של כתובת אחרת למשלוח מכתבים, לא הציג פלט תמצית רישום ממשרד הפנים ולמעשה לא עשה דבר כדי להראות כי קיימת כתובת מגורים מדויקת יותר שהייתה ידועה למאשימה או שהמאשימה יכולה הייתה לדעת עליה.

ביחס לטענת הסמכות, הסנגור נימק את הטענה בהתבסס על דעת המיעוט בעניין סוסן לעיל, אשר לא התקבלה כהלכה לגבי צירוף נאשמים בכתב אישום אחד. בניגוד למוצג בתגובת הנאשמים לכתב האישום, ההלכה הנובעת מפס"ד סוסן היא כי צירוף האישומים והנאשמים במקרים כגון דא הוא אפשרי, וזאת בהסתמך על סעיפים 86 ו- 87 לחסד"פ, ולפיהם ניתן לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים המבוססים על סדרת מעשים הקשורים זה לזה, וכן לצרף נאשמים ככל שהאישום הוא בשל סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת. הסיפא של סעיף 86 קובעת כי מותר לצרף לאישום בבית משפט מחוזי גם אישום בעבירה שאינה פשע.

במקרה דנן ייחוס העבירות לנאשמים באישום השני, מתבסס על מערכת עובדות הקשורה קשר הדוק לאישום הראשון המדבר בנאשם 1 בלבד, באשר האישום הראשון מתאר אירוע דריסה אשר בוצע, לכאורה, על-ידי נאשם 1, והאישום השני מתאר את הניסיון המשותף של הנאשמים לשבש מהלכי משפט הנוגעים לאישום הראשון, לכאורה.

במצב דברים זה אין כל מניעה לצירות האישומים והנאשמים, וניתן אף לקבוע כי יהיה זה יעיל יותר בהשוואה למצב בו יוגשו כתבי אישום נפרדים.

סוף דבר, טענותיהם המקדמיות של הנאשמים נדחות.