מדינת ישראל נ' סרגיסן(עציר)

החלטה

בפניי בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת בת זוג, היזק בזדון, איומים ותקיפה.

ב"כ המשיב טוענת להעדרם של ראיות לכאורה או לחלופין לכרסום ממשי בהן באופן שמשמיט את הקרקע ואת הבסיס מתחת לכתב האישום ולפיכך עותרת היא לשחרורו של המשיב ללא כל תנאי.

ב"כ המשיב פרטה בהרחבה טעוניה בכל הנוגע לראיות ואינני מוצאת טעם לחזור על כל טענותיה כאשר מפורטות הן בדבריה לפרוטוקול.

ב"כ המשיב ביקשה להמחיש בפני בימ"ש כי בין עדויות עדי הראיה לאירועים קיימות סתירות וכי חלקם אינם מתארים בעדויותיהם חלק מעובדות כתב האישום בעוד שהאחרים כן מתארים זאת. לדבריה ככל שכל העדים הרלוונטים היו נוכחים באותם אירועים, הרי שהעדויותיהם צריכות להיות תואמות או לכל הפחות להזכיר את כל האירועים.

לדבריה, גם אם נתיחס לגרסת המשיב במשטרה הקושר את עצמו לאירועים, הגם שהמשיב אישר כי היה תחת השפעה עמוקה של אלכוהול, ולא זוכר את מעשיו, ומוסיף כי אם המתלוננת טוענת את הדברים אין לה סיבה סתם לטעון זאת ואם היא אומרת "אז כנראה שכן", הרי שאין לייחס משקל רב לדבריו אלו נוכח ההתבטאות שלו בחקירה כי הוא "בהלם קרב" נוכח המיוחס לו.

ב"כ המבקשת טוענת לקיומן של ראיות לכאורה בדמות עדויות מפורטות של המתלוננת, בתה של ה מתלוננת, החבר של הבת וחברתה של המתלוננת.

לדבריה עדויות אלה נתמכות בממצאים שנמצאו בזירה ותעודו בצילומים ונתמכות בגרסת המשיב עצמו הקושר עצמו מפורשות לאירועים. מודה כי היה תחת השפעה של אלכוהול, טוען כי אינו זוכר את מעשיו ומאשר כי יכול להיות וביצע את המיוחס לו וכי אם המתלוננת אומרת את הדברים, אין לה סיבה לומר אותם סתם ואם היא אומרת אז כנראה שכן.

הלכת ביהמ"ש העליון בכל הנוגע לרף הראייתי הנדרש בשלב המעצר עד תום ההליכים הינה ברורה וחד משמעית. הערכת הראיות לכאורה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה רגילה, לאחר חקירה ראשית ונגדית וקביעת אמינות ומשקל. רק בשלב הסופי ביהמ"ש דורש הוכחה מעבר לספק סביר. כל עוד אנו מצויים בשלב הלכאורי נשארת הראיה גולמית והשאלה שעל ביהמ"ש לשאול את עצמו, האם יש סיכוי סביר שאותה ראיה תהפוך לראיה רגילה.

המקרה שבפני לו יתן בימ"ש אמון בגרסת עדי התביעה, בהחלט יכול ותוכח אשמתו של המשיב.

לטעמי הגם שב"כ המשיב הצביעה על סתירות כאלה ואחרות בין עדויות העדים ועל הבדלים באופן שלא כולם מספרים על כל מסכת האירועים, הרי שלא ניתן לומר כי חומר החקירה הגולמי כפי שמצוי הוא בפני, לא יוכל לאחר עיבודו במהלך ההליך העיקרי, להקים תשתית ראייתית שיש סיכוי סביר שניתן יהיה לבסס עליה את הרשעת הנאשם.

נפסק כבר בהלכת זדה (בש"פ 8087/95) כי ההסתכלות הכוללת על חומר הראיות בשלב זה אינה מכריעה במהימנותם של העדים.

עוד נפסק באותה החלטה כי הליך המעצר עד תום ההליכים אינו בבחינת "קדם משפט פלילי" ואל לו לשופט להביע עמדתו באשר למשקל הראיות ואמינות העדים.

אל לו לשופט לנקוט עמדה בשאלה האם על יסוד חומר החקירה היה הוא מרשיע את הנאשם או מזכה אותו אלא עליו להעריך סיכויים.

כאשר מעריכה אני את החומר שמצוי בפני באה אני לכלל מסקנה כי קיים יסוד סביר ופוטנציאל ראייתי כי אשמתו של המשיב תוכח.

דברים אלה נכונים שבעתיים שעה שהמשיב עצמו קושר עצמו מפורשות לאירועים וכאמור לעיל, מעיד על עצמו כי היה תחת השפעת אלכוהול, לא זוכר כיום את מעשיו, מאשר כי גם אם אמר את שאמר לא התכוון ועוד מאשר כי אם המתלוננת אמרה את שאמרה, אין לה סיבה סתם לומר את זה ואם היא אומרת אז כנראה שכן.

משקיימות גרסאות המסבכות את המשיב במיוחס לו ולצידן גרסה זו של המשיב, קמה אף קמה תשתית ראייתית מוצקה.

משמצאתי קיומן של ראיות לכאורה בהכרח קמה ועולה עילת מעצר סטטוטורית בדמות מסוכנות.

לפיכך, ונוכח בקשת הסנגורית והסכמת התביעה, אני מורה על קבלת תסקיר מעצר בענינו של המשיב.