מדינת ישראל נ' ספרנסקי

החלטה וגזר דין

הרקע והסדר הטיעון בין הצדדים

1.תיק זה הועבר לטיפולי בעקבות פרישתו של כב' השופט לי-רן מכס השיפוט. ביום 30.1.2013 הרשעתי את הנאשם, על-פי הודאתו שניתנה במסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו לו בכתב-אישום מתוקן, כדלקמן: תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק) ואיומים לפי סעיף 192 לחוק.

על-פי עובדות כתב-האישום המתוקן, ביום 10.7.2009, בסמוך לשעה 16:35, בקניון פסגת זאב בשד' משה דיין בירושלים תקף הנאשם את ש.י. (יליד 1993) (להלן: המתלונן) שלא כדין וללא הסכמתו. באותן נסיבות, עמד המתלונן בתור למשיכת כסף מהכספומט בקניון כשלפניו עמדה חברתו של הנאשם (להלן: החברה). החברה ניגשה על-מנת לבצע פעולות בכספומט והמתלונן התקרב לעבר הכספומט ועמד אחריה. כאשר הבחינה בכך החברה, היא הסתובבה לעבר המתלונן ואמרה לו "מה אתה דוחף את הראש שלך לתוך הכספומט". משהשיב המתלונן כי לא הסתכל, אמרה לו החברה כי יסתום את הפה. המתלונן אמר לה כי הוא לא אחד החברים שלה שהיא מדברת אליו כך, ובשלב זה החברה הלכה לדרכה והמתלונן ביצע את הפעולות בכספומט. לאחר מכן, כאשר המתלונן עשה את דרכו לעבר רכבה של אחותו, יצא הנאשם מרכבו ופנה אל חברתו באומרו "מי הבחור שהתעסק עם חברה שלי", וכשהחברה הצביעה על המתלונן, ניגש לעברו הנאשם ואיים עליו בפגיעה שלא כדין בגופו בכוונה להקניטו ולהפחידו באומרו: "אם אתה לא בא עכשיו לרכב ומבקש מחברה שלי סליחה, אני מזיין לך את הצורה, מזיין אותך, את אחותך ואת הכוס של אמא שלך". בשלב זה, כאשר הבחין המתלונן כי אחותו (להלן: האחות) מגיעה עם הרכב, הוא קרא לעברה, ואז תקף הנאשם את המתלונן בכך שתפס אותו בחוזקה בצווארו באמצעות שתי ידיו והרים אותו כלפי מעלה, עד כי לא היה מסוגל לנשום. בהמשך, הכה הנאשם בגבו של המתלונן ושוב איים על המתלונן בפגיעה שלא כדין בגופו בכוונה להפחידו או להקניטו, באומרו שאם לא יבקש סליחה מהחברה הוא "יזיין אותו" ואף קילל את המתלונן. בשלב זה, יצאה אחותו של המתלונן מרכבה וביקשה מהנאשם שלא יפגע במתלונן. בהמשך, כאשר התקרבה האחות אל הנאשם כדי להפריד בינו ובין המתלונן, שחרר הנאשם את המתלונן, הרים אבן משולבת לכיוונה של האחות ואיים שיכה אותה באמצעותה. במעשיו אלה איים הנאשם על אחותו של המתלונן בפגיעה שלא כדין בגופה. בהמשך, הנאשם משך את המתלונן בידו וגרר אותו לרכב בו ישבה החברה ואמר לו: עכשיו תגיד סליחה, אחרת יפגע בו עם האבן. המתלונן, שחשש מהנאשם, ביקש סליחה מהחברה כפי שהתבקש, והנאשם עזב את המקום ברכבו. כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נגרמו למתלונן סימנים אדומים ושפשופים על צווארו.

2.בהתאם להסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, הנאשם הודה בעובדות כתב-האישום המתוקן כפי שפורטו לעיל, והורשע. הוסכם כי הנאשם יישלח להכנת תסקיר שירות מבחן וכן לעריכת חוות-דעת ממונה על עבודות שירות. עוד הוסכם כי בכפוף לתסקיר חיובי, המאשימה תעתור לעונש של מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות ומאסר מותנה. מנגד, הסנגור יהיה רשאי לעתור לביטול ההרשעה, וכן יעתור לעונש ללא רכיב של מאסר בפועל לפי המלצות שירות המבחן.

תסקיר שירות המבחן וחוות-דעת הממונה על עבודות השירות

3.מתסקיר שירות המבחן עולה כי הנאשם הינו כבן 31, חי עם בת-זוג ואב לתינוקת. לאחרונה, עובד כאחראי משמרת בבית-קפה. מנהל בדרך-כלל אורח חיים תקין. הנאשם לקח אחריות למעשיו, תוך נטייה מסוימת להגנתיות. להערכת שירות המבחן, העבירות נשוא ההליך שלפניי בוצעו באימפולסיביות, מתוך דחף המבוסס בין השאר על רקע צרכי הנאשם לחוש מסוגלות והצלחה עצמית גברית. במישור ההמלצה - שירות המבחן ציין כי הנאשם הינו בעל הגנות המקשות עליו להיעזר בהליך טיפולי בשלב זה של חייו, ולפיכך לא ניתנה המלצה בכיוון זה. זאת ועוד; שירות המבחן ציין כי הוא ער לחומרת המיוחס לנאשם. עם זאת, נוכח היותו של הנאשם המפרנס היחיד של משפחתו; נוכח הבעת האמפתיה, הבושה והצער על הפגיעה במתלונן; ונוכח העובדה שמדובר בעבירה ראשונה ויחידה שזרה לאורח חייו של הנאשם בדרך-כלל; המליץ שירות המבחן על ביטול ההרשעה ועל הטלת צו של"צ בהיקף של 220 שעות בצירוף התחייבות להימנע מביצוע עבירה דומה בעתיד. יוער, כי בהתאם לחוות-דעת הממונה מיום 28.7.2013, הנאשם נמצא כשיר לביצוע עבודות שירות.

טיעוני הצדדים לעונש

4.המאשימה ציינה בטיעוניה את חומרת האירוע נשוא כתב-האישום. בהתאם להסדר הטיעון בין הצדדים, עתרה המאשימה להטלת עונש מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות. יוער כי על-אף שאלות בית-המשפט, באת-כוח המאשימה לא ידעה לטעון לעניין היקף עונש מאסר בעבודות שירות לו היא עותרת.

מנגד, בא-כוח הנאשם עמד על מכלול הנסיבות לקולא וביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן בעניין מרשו, לבטל את ההרשעה ולהשית על הנאשם עונש של שירות לתועלת הציבור כמפורט בתסקיר.

בקשת הנאשם ובא-כוחו לביטול ההרשעה

5.הכלל הוא כי משנקבע כי אדם ביצע עבירה יש להרשיעו בדין, וכי רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן יימנע בית-המשפט מהרשעה. בהתאם להלכה הפסוקה, הימנעות מהרשעה או ביטולה מותנים בהתקיימותם של שני מבחנים מרכזיים: ראשית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. ושנית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם (ראו: ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997)).

6.אשר למקרה שלפניי, אני בדעה כי יש לראות בחומרה את מעשיו של הנאשם. מדובר באלימות בוטה ומיותרת, שלא קדמה לה כל פרובוקציה ממשית. בהתאם לעובדות בהן הודה הנאשם, כל חטאו של המתלונן הסתכם בכך שהוא עמד בתור לכספומט מאחורי חברתו של הנאשם, ובין השניים התפתחו חילופי-דברים בגין עניין של מה-בכך, שלא כלל התגרות ממשית או אלימות כלשהיא - פיזית או מילולית - מצידו של המתלונן. הנאשם לא נכח באותו אירוע, וכפי הנראה רק שמע עליו מפי חברתו שזיהתה את המתלונן בעת שעשה את דרכו אל רכבה של אחותו. הנאשם ראה לעשות דין לעצמו והחליט לגרום למתלונן להתנצל בפני חברתו בגין האירוע הפעוט שאירע ליד הכספומט, אשר הנאשם כלל לא נכח בו ולא היה עד ישיר לו. לשם השגת מטרה זו, בחר הנאשם לנקוט לא בדרכי שלום והידברות, כי אם בדרכי איומים ואלימות. הנאשם איים על המתלונן, ניבל את פיו וקילל, תפס את המתלונן בצווארו בשתי ידיו והרימו מעלה עד כי המתלונן התקשה לנשום. בהמשך, חבט הנאשם בגבו של המתלונן והוסיף ואיים עליו כי אם לא יתנצל בפני חברתו יוסיף ויפגע בו. אף אחותו של המתלונן אשר ניסתה לסייע לו, לא גרמה לנאשם לחדול ממעשיו והוא הגדיל לעשות כאשר הרים אבן משולבת ואיים עליה באמצעותה. בהמשך, אף איים הנאשם על המתלונן בפגיעה באמצעות אותה אבן. לאחר מכן, גרר הנאשם את המתלונן בידיו לכיוון הרכב בו ישבה החברה, ואיים על המתלונן כי אם לא יתנצל, יפגע בו עם האבן. רק לאחר שהמתלונן התנצל מחשש שיבולע לו, עזב הנאשם את המקום ברכבו.

בחינת נסיבות ביצוע העבירות מלמדת כי לא היה מדובר באירוע רגעי, כי אם באירוע מתמשך למשך מספר רגעים, במהלכו תקף הנאשם מספר פעמים את המתלונן – הן באחיזתו בצוואר והרמתו כלפי מעלה עד שהמתלונן התקשה לנשום, הן בהכאתו בגב והן במשיכתו לכיוון הרכב בו ישבה החברה של הנאשם בניגוד לרצונו של המתלונן. יוער כי מעשי האלימות של הנאשם הותירו בצווארו של המתלונן סימנים אדומים ושפשופים. זאת ועוד; הנאשם איים מספר פעמים על המתלונן ועל אחותו, כאשר במהלך האירוע עשה הנאשם שימוש באבן כדי לאיים על השניים שיעשו כרצונו. מדובר במעשי בריונות אלימים, שנלוו להם איומים באמצעות נשק קר (אבן), והכל כדי לגרום למתלונן להתנצל בפני חברתו של הנאשם בגין עניין של מה-בכך, תוך ביזוי והשפלה של המתלונן. אין לדעת כיצד האירוע היה מסתיים אלמלא התנצל המתלונן בפני חברתו של הנאשם בשל הפחד שאחז בו.

למען שלמות התמונה, אוסיף ואציין כי המתלונן היה קטין כבן 16 בעת התרחשות האירוע, והנאשם מבוגר ממנו בכ- 12 שנה. מכתב-האישום המתוקן בו הודה הנאשם, לא ברור האם בשעת-אמת הנאשם היה מודע לגילו של המתלונן. אף בהנחה שלא התקיימה מודעות לכך אצל הנאשם, נראה כי שררו הפרשי כוחות בולטים בין הנאשם למתלונן, מעצם העובדה שהנאשם אחז בצווארו של המתלונן והצליח להרים אותו כלפי מעלה עד שהתקשה לנשום. למרות הפרשי הכוחות האמורים, לאורך האירוע לא גילה הנאשם שמץ של תובנה למצבו של המתלונן ואחותו, תקף את המתלונן והפיל את חיתתו עליו ועל אחותו בלא לחדול, עד אשר השיג את מטרתו.

בהתחשב במכלול הנסיבות האמורות, אני סבורה כי מעשי העבירה בגינם הורשע הנאשם חמורים, וכי ביטול ההרשעה בנסיבות המקרה יפגע פגיעה חמורה באינטרס הציבורי ובשיקולי ענישה של הלימה, גמול והתרעה. על בית-המשפט להעביר מסר ברור כי אין לנהוג בסלחנות עם "אלימות-רחוב" ועם מעשי בריונות שהופנו כלפי מתלונן, שכל חטאו היה כי עמד במקום הלא נכון בשעת אחר-צהריים תמימה במקום הפתוח לכל בני הציבור. אלימות מן הסוג האמור מדרדרת את החברה, זורעת פחד בקרב יחידיה, פוגעת בתחושת הביטחון האישי ומסכנת את שלמות הנפש והגוף. יש לעקור מן השורש את התופעה במסגרתה במקום הידברות ודו-שיח, משמש כוח-הזרוע אמצעי לצורך פתרון מחלוקות, קטנות כגדולות. בהתחשב בכל אלה, אני סבורה כי האינטרס הציבורי אינו מאפשר את ביטול הרשעתו של הנאשם.

7.משלא הצליח הנאשם לצלוח את המבחן הראשון שנקבע בפסיקה, הרי אין הכרח להוסיף ולבחון את סוגית הנזק שייגרם לנאשם בגין הרשעתו. מעבר לנדרש, אציין כי לא הוכח כדבעי נזק קונקרטי שההרשעה תגרום לנאשם, שהינו כיום כבן 32 ומשמש כאחראי משמרת בבית-קפה. רצונו של הנאשם להתקבל לעבודה בגוף בטחוני צוין בתסקיר, אך לא נטען בדיון לפניי. מכל מקום, אעיר כי לא הוכחו סיכויי קבלתו של הנאשם לאותו גוף בטחוני אלמלא ההרשעה, ואף לא הובאה כל ראיה לעניין משמעות ההרשעה בהקשר זה. למען שלמות התמונה, אוסיף ואומר כי טענת הסנגור בדיון לפניי לפיה הנאשם נמנע מלימודים גבוהים מחשש להרשעה בתיק הנוכחי, אינה עולה בקנה אחד עם האמור בתסקיר שירות המבחן לפיו הפסקת הלימודים נבעה בשל קשיי מימון שכר לימוד. מכל מקום, אני רואה להזכיר כי הרשעה, מעצם טבעה וטיבה, היא בעלת השפעה על עתידו של כל מורשע. ואולם, גם כאשר מדובר בנאשמים בגירים שהם נעדרי עבר פלילי, הכלל נותר הרשעה. טענה בדבר פגיעה אפשרית בעיסוקיו של הנאשם בהווה או בעתיד, כאשר היא ערטילאית ונטולת בסיס מוכח, אין די בה על-מנת לקיים את התנאי בדבר פגיעה חמורה בשיקום הנאשם עקב הרשעתו.

8.ודוק, לא נעלמו מעיניי השיקולים לקולא עליהם עמד הסנגור. אלה יישקלו במסגרת גזירת הדין. אף לא נעלמה מעיניי המלצת שירות המבחן לביטול הרשעתו של הנאשם. בהקשר זה אזכיר כי אף שבית-המשפט מייחס משקל מהותי לעמדת שירות המבחן, המדובר בהמלצה בלבד והיא אינה מחייבת את בית-המשפט. בעוד ששירות המבחן שם לנגד עיניו באופן מרכזי את שיקולי השיקום של הנאשם שלפניו, הרי מתפקידו של בית-המשפט לראות את התמונה הכוללת ולייחס משקל מתאים למכלול שיקולי הענישה בהתאם לנסיבות בעניין. כאמור, במקרה דנן דעתי היא כי בכל הנוגע לסוגית ההרשעה, ידם של יתר שיקולי הענישה ובהם הלימה, גמול והרתעה, על העליונה. לפיכך, בקשת ההגנה לביטול ההרשעה נדחית וההרשעה נותרת על כנה.

גזירת העונש

9.בהתאם לסעיף 40ג(א) לחוק העונשין, בית-המשפט יקבע את מתחם הענישה ההולמת למעשה עבירה שביצע הנאשם לפי עקרון ההלימה המהווה עקרון מנחה בענישה, ולשם כך יתחשב בערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בהם, בנסיבות ביצוע העבירה ובמדיניות הענישה הנוהגת.