מדינת ישראל נ' סעתי

בפני

שופטת נגה שמואלי-מאייר

הכרעת דין

כתב האישום:

כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של אי ציות לתמרור ב-36 (האט ותן זכות קדימה), בניגוד לתקנה 64(ג)+22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: התקנות).

ראיות התביעה:

מטעם התביעה העיד רס"ב אפרים דיקרמן, השוטר אשר ערך את הדו"ח ושרטט את הסקיצה של האירוע נושא כתב האישום (להלן: עד התביעה; הדו"ח הוגש וסומן ת/1; הסקיצה הוגשה וסומנה ת/2). לטענת העד, ביום 27/1/2010 עת נסע בניידת משטרה במהירות איטית ברח' יהודה הלוי שבאשדוד והתקרב לצומת הרחובות יהודה הלוי – ביאליק (להלן: הצומת), רכבו של הנאשם התפרץ לצומת מכיוון רח' ביאליק וחתך את נתיב נסיעתו של העד תוך פנייה שמאלה לרח' יהודה הלוי, באופן שאילץ את העד לבלום את הניידת על מנת להימנע מתאונה. העד העיד כי בהמשך לכניסתו של הנאשם אל הצומת, נסע אחרי רכבו של הנאשם תוך שמירת קשר עין רציף איתו עד שהנאשם נעצר ברחוב שבזי. יצוין כי ב"דברי הנהג" בדו"ח נרשם: "אני עצרתי שם, אני לא יודע מה רוצה ממני, אתה הבהלת אותי כשעצרת אותי, אתה היית רחוק, אני ראיתי אותך, אתה יכול לבדוק אותי ולראות את העבירות שלי, זה נבזות שאתה רושם לי דו"ח ולוקח לי את הרישיון, מה אני איזה עבריין עברתי באור אדום?".

ראיות ההגנה:

מטעם ההגנה העיד הנאשם בעצמו. כן הוצגה סקיצה של האירוע נושא כתב האישום אותה שרטט הנאשם (הסקיצה הוגשה וסומנה נ/1). לטענת הנאשם, עצר את רכבו בקו העצירה ברח' ביאליק טרם פנייה שמאלה לרח' יהודה הלוי, שכן שדה ראייתו לכיוון שמאל היה חסום ע"י מכוניות חונות. לאחר שעצר את רכבו, החל בגלישה איטית אל תוך הצומת תוך הסתכלות ימינה ושמאלה. לדברי הנאשם, כשהיה בתוך הצומת והסתכל לצד שמאל, הבחין בניידת של עד התביעה מתקרבת "יחסית מאוד מהר" אל הצומת (ראו פרוטוקול מיום 9/10/2011, עמ' 3, ש' 26, עמ' 4, ש' 1), אולם לטענתו הניידת הייתה במרחק מספיק גדול מן הצומת (20-30 מטר, לדבריו) כדי לאפשר לו להשלים את הפנייה בלא שתיגרם הפרעה כלשהי לניידת. הנאשם הוסיף כי לא ראה כל בלימה או עצירה של הניידת כתוצאה מכניסתו אל הצומת, וכי לא חתך את נתיב נסיעת הניידת (ראו פרוטוקול מיום 9/10/2011, עמ' 4, ש' 17; עמ' 5, ש' 3).

דיון והכרעה:

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בחומר הראיות, מצאתי כי המאשימה הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר.

תקנה 64(ג) לתקנות קובעת כי:

"נוהג רכב המתקרב בכביש לצומת או להתמזגות כבישים שלפניהם מוצב תמרור המציין מתן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה, יאט ובמקרה הצורך יעצור את רכבו כדי לתת זכות קדימה לרכב אחר המתקרב או הנכנס לצומת או להתמזגות הכבישים מכביש אחר."

"מתן זכות קדימה" מוגדר בתקנה 1 לתקנות כ:

"אי המשכת הנסיעה או התחלתה כאשר על ידי כך עלול הנוהג ברכב הנדרש לתת זכות קדימה לנוהגים ברכב אחר לאלצם לסטות מקו נסיעתם או לשנות את מהירות נסיעתם."

אין מחלוקת בין הצדדים כי בכיוון נסיעתו של הנאשם היה מוצב תמרור ב-36 המורה "האט ותן זכות קדימה". השאלה העיקרית הדרושה הכרעה הינה האם היה בחצייתו של הנאשם את הצומת כדי להוות אי מתן זכות קדימה כמשמעותו של מונח זה בתקנות.

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם בכניסתו של הנאשם אל הצומת היה כדי לאלץ את עד התביעה לבלום בפועל את רכבו (או במילים אחרות – לשנות את מהירות נסיעתו). לעניין זה עד התביעה העיד כי כניסתו של הנאשם אל הצומת גרמה לו לבלום את הניידת (ראו פרוטוקול מיום 9/10/2011, עמ' 1, ש' 17). מנגד, הנאשם העיד בחקירתו הנגדית כי "אני לא ראיתי שום בלימה. מה זה בלימה? הוא לא עשה חרקה" (ראו פרוטוקול מיום 9/10/2011, עמ' 4, ש' 17). לדידי, אין צורך לענות על שאלה זו כדי להכריע את הכף לחובת הנאשם, שכן אף אם אאמץ את גרסת הנאשם במלואה לא יהיה בכך כדי לסייע לו.

כאמור לעיל, אי מתן זכות קדימה מוגדר בתקנות כהתחלתה או המשכה של נסיעה כאשר בכך עלול הנהג הנדרש ליתן זכות קדימה לאלץ את הנהגים האחרים לסטות מנתיבם או לשנות את מהירות נסיעתם. לפיכך, אין דרישה כי הנהג בעל זכות הקדימה יסטה בפועל מנתיבו או ישנה בפועל את מהירות נסיעתו, אלא כי התחלת או המשך נסיעתו של הנהג הנדרש ליתן זכות קדימה עלולים לגרום לכך, דהיינו – על סטייה מנתיב או שינוי המהירות של נהג בעל זכות הקדימה להיות בגדר של תוצאה אפשרית סבירה באם הנהג הנדרש ליתן זכות קדימה יתחיל או ימשיך בנסיעתו. הנאשם הודה בעדותו בכך שהבחין בניידת של עד התביעה מתקרבת אל הצומת במהירות יחסית גבוהה, כשהניידת היא במרחק של 20-30 מטרים מן הצומת. חשבון פשוט מראה כי רכב הנוסע במהירות רגילה של 50 קמ"ש גומע מרחק של 30 מטרים בכ-2 שניות, על כן המדובר במרחק קצר, לא כל שכן בשעה שהניידת נסעה "יחסית מאוד מהר" כלשונו של הנאשם. בנסיבות אלה היה על הנאשם לעצור את רכבו ולאפשר לניידת לחצות את הצומת בביטחה, שכן ברי כי כניסתו של הנאשם אל הצומת הייתה עלולה לאלץ את הניידת לסטות מנתיבה או לשנות את מהירות נסיעתה.

בשולי הדברים יצוין כי הנאשם נמנע מלהעיד את בתו, אשר אין מחלוקת כי הייתה עימו ברכבו בעת האירוע נושא כתב האישום. ברי כי היה בעדותה של הבת כדי לשפוך אור על האירוע, ומשנמנע הנאשם מלהעידה – ההנחה הידועה היא כי היה בעדותה של הבת כדי לפעול לרעת הנאשם, ועל כן גם מחדל זה יש לזקוף לחובתו.

נוכח כל האמור לעיל, הנני מרשיעה את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום.