מדינת ישראל נ' סעד(עציר) ואח'

החלטה

1.נגד המשיבים הוגש כתב אישום, בת.פ. 54391-11-10, בו מיוחס להם ביצוע עבירה לפי סעיף 334 + 335 (א) (1) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

ראוי לציין שלמקרא העובדות שפורטו בכתב האישום נראה כי נפלה טעות קולמוס בציון הוראת החיקוק, שכן מעובדות כתב האישום עולה שנעברה, לכאורה, עבירה לפי סעיף 334 + 335 (א) (2) לחוק העונשין ולא לפי סעיף 334 + 335 (א) (1) , כפי שצויין בכתב האישום.

מדובר, לפי הנטען בכתב האישום, באירוע מיום 17/11/10, במהלכו הוציאו המשיבים בכח את מר ראני סעיד (להלן:"המתלונן") מתוך רכב בו נהג מר גדי סעד (להלן: "גדי"), הפילו אותו על הרצפה והכו אותו בכל חלקי גופו באגרופים ובבעיטות וכתוצאה מכך נפצע המתלונן ונגרמו לו חתך באורך של כ- 2 ס"מ בגבה, שהצריך הדבקה, שפשופים בפנים, המטומה בעפעפיו ודימומים מאפו ומעיניו ובנוסף הוא גם חש כאבים בראשו, עבר סיוטי לילה ונזקק לטיפול פסיכיאטרי.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם הבקשה שבפניי, בה עותרת המבקשת להורות על מעצרם של שני המשיבים עד תום ההליכים נגדם בת.פ. 54391-11-10.

מקור סמכותו של בימ"ש להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים בהוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים").

מהוראות סעיף 21 הנ"ל עולה כי הסמכות להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים קמה לו, לבית המשפט, רק בהתקיים שני תנאים מצטברים והם:

א.שתהיינה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם.

ב.שתתקיים עילת מעצר.

3.הנה כי כן, כדי להכריע בבקשה שבפניי שומה עליי לבדוק, תחילה, אם יש בנמצא עילת מעצר וראיות לכאורה, שכן בהעדרן, דין הבקשה להידחות, תהא חומרת העבירה בה מואשמים המשיבים, אשר תהא.

א.קיומה של עילת מעצר.

עילות המעצר עד תום ההליכים מפורטות בסעיף 21 (א) לחוק המעצרים. לטענת המבקשת, כעולה מהבקשה שבפניי, מתקיימות במקרה שבפניי שתי עילות מעצר. האחת, לפי סעיף 21 (א) (1) (א) לחוק המעצרים והשניה, לפי סעיף 21 (א) (1) (ב) לחוק המעצרים, הידועה כ"עילת המסוכנות".

אשר לעילה לפי סעיף 21 (א) (1) (א) לחוק המעצרים- לא די באמירה של המבקשת כי יש יסוד סביר לחשש ששחרורם של המשיבים "יביא לשיבוש הליכי משפט ולהשפעה על עדים או לפגיעה בראיות... על רקע העובדה שעדי התביעה העיקריים... הינם מוכרים למשיבים ומתגוררים עמם באותו כפר", כדי לבסס את קיומה של עילת מעצר זו. יש להצביע על ראיות מהן עולה קיומו של בסיס לחשש כזה. ראיות כאלה אין בנמצא בחומר הראיות המצוי בתיק החקירה שהוצג לעיוני.

אשר לעילת המסוכנות – העבירה שבביצועה מואשמים המשיבים אמנם חמורה, אולם יש לזכור שכיום, לאחר חקיקת חוק המעצרים, חומרת העבירה, כשלעצמה, אין בה די כדי להוות עילת מעצר. לגבי חלק מהעבירות החמורות – אלה המפורטות בסעיף 21 (א) (1) (ג) לחוק המעצרים – קבע המחוקק כי מי שמואשם באחת מהן חזקה כי מתקיימת לגביו עילת המסוכנות. אין חולקין שהעבירה שבביצועה מואשמים המשיבים אינה נמנית על העבירות המפורטות בסעיף 21 (א) (1) (ג) הנ"ל. לכן יש לבחון את עובדות המקרה ונסיבותיו כדי לקבוע אם מתקיימת עילת המסוכנות במקרה שבפניי.

לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה שבפניי ולאור עברם הנקי של המשיבים והסולחה שנערכה בין משפחות הצדדים, אני סבור שגם עילת המסוכנות אינה מתקיימת במקרה זה.

למניעת ספיקות, הנני להבהיר שאמנם אין להקל ראש בחומרת העבירה בה מואשמים המשיבים, אולם יש לזכור שהמעצר עד תום ההליכים אינו מהווה מקדמה על חשבון העונש. את העונש לו הם ראויים בגין התנהגותם יקבלו המשיבים אם וכאשר יורשעו במיוחס להם.

ב.קיומן של ראיות לכאורה –

לאור קביעתי דלעיל כי אין עילת מעצר מתייתר הצורך לבדוק את קיומן של ראיות לכאורה. בכל זאת בדקתי אם ישנן ראיות לכאורה, זאת למקרה ויוגש ערר וערכאת הערעור תהיה בדעה שונה משלי.

כאמור, עיינתי בחומר החקירה. נוכחתי לדעת שיש די והותר ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של המשיבים.

לא נעלמו ממני הטענות שהעלה הסניגור בהתייחס לראיות לכאורה, אולם אין אני מסכים עימו. לאור נסיבות המקרה, ספק אם ייקבע שגדי היה שותפם של המשיבים בביצוע העבירה וגם אם ייקבע, יש בחומר החקירה די והותר ראיות לחיזוק, לרבות הודעת המתלונן. ראוי גם להזכיר שבשלב זה, של דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, אין זה מתפקידו של ביהמ"ש להכריע בשאלות של אמינות ו/או מהימנות. זאת יעשה המותב שידון בתיק הפלילי.