מדינת ישראל נ' סננס

גזר דין

1.נגד הנאשם הוגש כתב אישום שייחס לו ביצוע עבירה של איומים בניגוד להוראות סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין). בהתאם לעובדות כתב האישום, ביום 30.7.11 בערב, לאחר שהנאשם ביקר בביתה של זוהרה עזרא (להלן - המתלוננת) היא גילתה כי נעלם מהמגירה בחדר השינה שבביתה סכום של 500 ₪. עוד באותו ערב היא פנתה לאחיו של הנאשם וביקשה כי הנאשם ישיב את הסכום החסר. למחרת הופיע הנאשם בביתה של המתלוננת, ואיים להרוג אותה.

2.ביום 12.9.11 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון, לפיו הנאשם יודה בעובדות כתב האישום ויורשע. הנאשם, כשנשאל לעמדתו, השיב: "אני אומר שהבנתי את הסדר הטיעון, ואני מסכים להודות, אבל זה לא נכון מה שמייחסים לי". בהחלטתי מאותו יום לא קיבלתי את הסדר הטיעון שהוצע, לאחר שהגעתי למסקנה כי קיים חשש שאין מדובר בהודיה כנה ואמיתית, כי אם בהצהרה שכל כולה לא נועדה אלא להביא לסיומן של ההגבלות החלות על הנאשם עקב מעצר הבית, ולמנוע סיכון כי בסופו של יום יגזר עליו עונש מאסר בפועל מעבר לתקופה בה היה עצור, בטרם מעצר הבית. לאור זאת, ומאחר וראיתי בדברי הנאשם כפירה בעובדות כתב האישום, התקיימה ישיבת הוכחות, בה הביא כל צד את ראיותיו.

3.לאחר שמיעת הראיות וסיכומי באי כוח הצדדים, ניתנה ביום 26.12.11 הכרעת הדין בה זיכיתי את הנאשם מביצוע עבירת האיומים.

בסעיף 16 להכרעת הדין כתבתי, בין השאר:

"לאור התרשמותי מעדותה של המתלוננת, מיכולת הביטוי שלה על אף גילה המתקדם, יכולת הטומנת אף אפשרות לאי דיוקים, השמטות ואף סתירות, מהעקביות שבתיאור גרסתה ומהעדר סתירות מהותיות בגרעין הקשה של גרסה זו, אני מאמין לטענתה כי הנאשם אכן התבטא כלפיה במילים "רק אני אהרוג אותך", וכי אמירה זו הפחידה אותה עד מאד".

על אף שקבעתי כי הוכח קיום היסוד העובדתי של העבירה, זיכיתי את הנאשם מאחר וסברתי כי במקרה הנוכחי לא הוכח מעל לכל ספק סביר כי הנאשם התכוון בדבריו להרתיע ולהפחיד את המתלוננת. לפיכך, גרסתי כי אין מקום ליישם, בענייננו, את הלכת הצפיות הפסוקה, שנועדה לבסס את ה"כוונה להפחיד ... או להקניטו", כלשון סעיף 192 לחוק העונשין.

4.במסגרת ע"פ 25477-01-12, ניתן ביום 3.4.12 פסק דינה של ערכאת הערעור. בסעיף 5 לפסק דינה של כבוד השופטת הלמן צוין כי בפתח הדיון הסכים בא כוח הנאשם כי נפלה שגגה במסקנתי, במסגרת הכרעת הדין האמורה לעיל, באשר ליסוד הנפשי הנדרש בעבירת האיומים, וכי דין הערעור על קביעה זו להתקבל. משנדחו טענות בא כוח הנאשם באשר למסקנתי בדבר מהימנות המתלוננת ואמיתות גרסתה, התקבל הערעור, הנאשם הורשע בביצוע עבירת האיומים והתיק הוחזר אלי לשלב הטיעונים לעונש ולשם גזירת הדין.

5.טיעוני המאשימה לעונש

בא כוח המאשימה ביקש ליתן גזר דין מרתיע, שיביא לביטוי את חומרת לשון האיומים, גילה המבוגר של המתלוננת ומצבה הבריאותי, עברו הפלילי של הנאשם המשקף את אישיותו האלימה ושלוחת הרסן, והימנעותו מהודייה בהזדמנות הראשונה. ארבעת העונשים אותם ביקש מבית המשפט להשית על הנאשם הינם מאסר בפועל, מאסר מותנה, התחייבות להימנע מביצוע עבירה ופיצוי למתלוננת.

6.ראיות המאשימה לעונש

בא כוח המאשימה הציג את גיליון המידע הפלילי (ת/1) ממנו עולה כי ביום 4.4.11 הורשע הנאשם בביצוע עבירה של תקיפה – סתם וביום 16.11.05 הוא הורשע בביצוע עבירות איומים ותקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו.

7.טיעוני הסנגור לעונש

הסנגור טען כי הנאשם, יליד 1972, הינו נכה ומוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי על רקע בעיותיו הנפשיות, אך לא המציא אסמכתאות התומכות בטענות עובדתיות אלו. הוא ציין כי הנאשם היה עצור במהלך ההליכים המשפטיים בתיק זה במשך 25 יום, ולאור הסבל והעוול שלטענתו נגרמו לו ביקש להסתפק בענישה צופה פני עתיד. הוא הזכיר כי בתחילת הדרך ביקש הנאשם לחסוך בזמנו של בית המשפט, במסגרת עסקת טיעון, וזאת רק על מנת ש"המערכת" "תעזוב אותו לנפשו".

8.דברי הנאשם

הנאשם לא הביע חרטה על מעשיו והתבטא בחריפות הן כלפי בא כוח המאשימה והן כלפי המתלוננת.

9.חומרת העבירה

בע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4.1.06) צוין על ידי כבוד השופטת (כתוארה אז) בייניש כי הערכים עליהם נועדה להגן עבירת האיומים הם שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של המאוים. בע"פ 4210/09 לירן נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 25.11.09) ציין כבוד השופט הנדל כי החומרה הגלומה בעבירת האיום על פי תכליתה הוא רצונו של האחד לשלול את הבחירה החופשית של הזולת על ידי איום בפגיעה בו שלא כדין. להשקפתו, כוונה לפגוע באופן כזה בחירותו של הזולת מהווה גם פגיעה באוטונומיה שלו.

במקרה הנוכחי הופנה האיום כלפי אישה קשישה, המתגוררת בגפה במושב, והביא לפגיעה בשלוותה, בטחונה וחירותה.

10.גזירת העונש במקרה הנוכחי לוותה בלבטים רבים, לנוכח התרשמותי כי התהליך הפלילי הנפתל - שראשיתו במעצר הנאשם, המשכו בהסדר טיעון שלא אושר עקב הודייה שנועדה להביא לסיום ההליך אך לא הייתה אמיתית, דרך זיכוי וערעור שהתקבל וסופו – לא הביא את הנאשם להכרה פנימית כי הוא פגע במתלוננת ואף עבר עבירה. לא רק שאינו חש חרטה כלשהי, אלא הוא רואה עצמו כקרבן הפרשה. מצב זה יוצר חשש שהלקח לא הובן ולא הופנם, והסיכוי כי בעתיד ישוב הנאשם וימעד הינו קיים. יש, איפוא, למקד את הענישה בשיקולי הרתעה הצופים פני עתיד.