מדינת ישראל נ' סמוילוביץ'

הכרעת דין

כנגד הנאשם הוגש דוח לפיו בתאריך 21.11.10 בשעה 09.30 השתמש בפלאפון במהלך נסיעה, משכפר הנאשם באשמה נקבע התיק להוכחות.

להוכחת כתב האישום העידה התביעה את השוטרת רס"ר טובים יעל, אשר ערכה את הדוח (ת1).

מנסיבות הדוח ועדות עדת התביעה, עולה כי ביום ובשעה הנ"ל, כשעמדה ברחוב עדס שפיקר כ-15 מטר מצומת הרחובות עדס שפיקר וצלח שלום, הבחינה ברכב נוסע ופונה לכיוונה בצומת כאשר הנהג מחזיק מול חזהו מכשיר טלפון נייד, וזאת ראתה ממרחק של 7 מטר, היא שמרה על קשר עין רצוף, הנהג היה לבדו.

דברי הנהג בדו"ח: "רק החזקתי ולא השתמשתי, אני מדבר בדיבורית, תצייני שראית ושמעת שדיברתי בדיבורית שמותקנת ברכב הדיבורית על בלוטוס מותקנת באופן קבוע".

הנאשם חקר את העדה על גרסתה זו ואולם עדותה של האחרונה לא התערערה. והיא עמדה על כך שהבחינה ברכב הנאשם בתנועה כאשר הנאשם אוחז במכשיר. לדבריה עסקה באכיפת עבירות תנועה. כאשר הוצגו לה תמונות שצילם הנאשם במקום העבירה (נ1 ו-נ2) זיהתה את המקום ואף הצביעה על מיקום עמידתה במקום סמוך יותר לצומת מאשר המיקום שטען הנאשם. היא שללה את טענתו כי עמדה מאחורי גדר הביטחון וטענה כי עמדה במקום בו הגדר מסתיימת וכן הצביעה על התמונה נ2 כהוכחה לטעמה כי ניתן היה להבחין ברכב הנאשם כשהוא פנה לכיוונה.

הנאשם טען בעדותו כי אכן דיבר בטלפון, שהיה מותקן בתושבת כחלק מהדיבורית, אך טען כי הוציא המכשיר מהתושבת רק לאחר שהשוטרת ביקשה ממנו לעצור והרכב היה בעצירה מוחלטת. כן טען שעקב גובהו לא ניתן היה להבחין בו מחזיק טלפון. לטענתו התנצל בפני השוטרת כי הוא חייב לסיים את השיחה ואז ניתק. עוד טען כי לא ניתן לאכוף עבירה של תמרור עצור מהמקום בו עמדה.

בחקירתו הנגדית טען כי אכן השוטרת עמדה ברחוב בו ציינה, כשהיא עצרה אותו היא יצאה מעבר למעקה מהצד. הוא שוחח בטלפון בדיבורית עד לעצירה מוחלטת. כן טען כי דבריו לשוטרת בשטח לא הובנו נכונה.

לאחר ששמעתי את עדותה של עדת התביעה ועיינתי בדוח שערכה במועד האירוע וכן לאחר ששמעתי את עדותו של הנאשם והתרשמתי מהעדויות, שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

התרשמתי כי עדת התביעה הבחינה בביצוע העבירה, עדת התביעה פרטה היטב את נסיבות המקרה, אחזור ואומר כי העבירה המיוחסת לנאשם הינה שימוש בפלאפון במהלך נסיעה כאשר שימוש הינו מושג רחב מעבר לדיבור או קבלת שיחה, ומעדיף אני את עדותה של עדת התביעה כעדות אמינה על פני עדותו של הנאשם.

אציין כי כבר כשנעצר ע"י עדת התביעה הודה למעשה בעבירה בכך שהחזיק הטלפון בידו.

מתמונה נ2 אשר הציג הנאשם בעצמו הרי ניתן להבחין בברור כי עדת התביעה יכלה לראות היטב את הרכבים שחלפו בכביש וגם מה מתרחש בפנים הרכב.

אין מחלוקת כי עדת התביעה עמדה מחוף לרכב, במיקום אשר אפשר לה לצפות על כלי הרכב ולעצור אותם במהירות, מיקום אותו סימנה בתמונה נ1, אין ספק שמיקום עמידה הנו הגיוני ביותר לצורכי אכיפה ואף מתיישב עם דברי הנאשם עצמו בחקירתו הנגדית (ע' 4 ש' 26) בניגוד לטענתו בחקירתה הנגדית של עדת התביעה.

לטעמו של בית המשפט אין הגיון רב בגרסת הנאשם ולפיה הוציא הטלפון מהתושבת רק על מנת לנתק את השיחה שנעצר. הרי הנאשם היה יכול היה ולסיים את השיחה באופן מידי כשהטלפון במקומו. לטעמי טענה זו הועלתה אך ורק כתירוץ להחזקת הטלפון בידו אל מול השוטרת לכשנעצר. דבר זה מתיישב היטב עם גרסתו הראשונית במקום עצירתו, שבו הודה כי אכן החזיק הטלפון בידו. ודוק, הנאשם לא הכחיש בזמן עצירתו כי החזיק הטלפון בידו בזמן הנהיגה.

לאור נימוקים אלו איני מיחס חשיבות רבה לעובדה שעדת התביעה טענה כי פנה ימינה ולטענת הנאשם פנה שמאלה. אין ספק שמכוון נהיגת הנאשם הרי פנה שמאלה (ומכוון עדת התביעה הרי אכן מדובר בפניה ונסיעה משמאל לימין). העדה טענה פשוטות כי צודק הנאשם. אין ספק בטעות פשוטה בכתיבה ואין ליחס לה חשיבות, שהרי הנאשם נצפה בברור נוהג אל מול עדת התביעה ואף הוא אינו מכחיש כלל כי נהג ברחוב שבו נצפה ע"י השוטרת וכאמור הציג תמונות מטעמו המאשרות זאת.

בעד תביעה יחיד עסקינן, מודע אני לעובדה כי בבואו של ביהמ"ש להכריע הדין על פי עדות יחידה שומא עליו לשקול עדות זו ב"שבע עיניים" הרבה מעבר לזהירות הרגילה לה נדרש ביהמ"ש בדרך כלל ולאחר שעשיתי כן ונוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי אדניה של עדות זו מוצקים דיים להוות בסיס איתן להרשעה. (על הרשעה על פי עדות יחידה ראה ע"פ דב צסיס נ' מ"י לא 3 735).

לאור האמור עולה כי התביעה הרימה את נטל הראיה המוטל עליה במשפט פלילי, האשם רובץ לפתחו של הנאשם ולא נותר לי אלא להרשיעו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

ניתנה היום, ב' כסלו תשע"ב, 28 נובמבר 2011, במעמד הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: