מדינת ישראל נ' סלטי ואח'

הכרעת דין וגזר דין

הנאשמים הורשעו על פי הודאתם בביצוע עבירה של קשירת קשר לביצוע עוון לפי סעיף 499(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), בעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין וכן בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 רישא יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין.

בנוסף, הנאשם 1 הורשע על פי הודאתו בעבירה של נהיגה בקלות ראש שגרמה לנזק לאדם ולרכוש לפי סעיפים 62(2) ו-38(2) ו-(3) לפקודת התעבורה, תשכ"א- 1961 ובעבירה של נהיגה ללא ביטוח לפי סעיף 2(א) ו-(2) לפקודת רכב מנועי, תש"ל-1970.

בתאריך 11/6/06, הנאשם 1 נהג ברכב בכביש 754 ממשהד לריינה. הנאשם 1, אשר היה נהג חדש, נהג ברכב ללא ביטוח תקף, סטה לצידו הימני של הכביש, איבד שליטה ברכב והתהפך (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה הנאשם 1 נפצע קל ונגרם נזק לרכב.

הנאשמים קשרו הם קשר לרמות ע"י הצגת מצג כוזב לפיו נאשם 2 הוא שנהג ברכב ואילו נאשם 1 נסע עימו ברכב. ביום 22/6/06 פנה נאשם 2 לקופת חולים כללית והצהיר בפני רופאיו כי היה מעורב בתאונת דרכים. לאחר מכן, נחקרו הנאשמים בלשכת התנועה עמקים וציינו בחקירתם, בכוונה לרמות, כי נאשם 2 הוא זה אשר נהג ברכב במועד התאונה ואילו נאשם 1 נסע עימו ברכב.

תסקירי שירות המבחן

מתסקירו של הנאשם 1 עולה כי הינו בן 21 שנים, רווק. לדבריו מועמד השנה ללימודי רפואה במולדביה. בארץ עבד עם אביו בעבודות חשמל.

הנאשם לקח אחריות חלקית. לדבריו, לא ידע כי אין פוליסת ביטוח בת תוקף התואמת את גילו. הוא מסביר את התנהגותו מתוך חשש משלילת רישיונו מאחר ויש לו הרשעות תעבורה.

הנאשם גילה מודעות מסויימת לכישלונו ההתנהגותי אם כי ביחס להסתבכותו נטה למזער את חומרת מעשיו והשלכותיהם, בטענה כי לא נגרם נזק לצד ג' ולא היו לו כוונות להונות את חברת הביטוח. שירות המבחן המליץ על אי הרשעתו והטלת של"צ בהיקף של 220 שעות.

מתסקירו של הנאשם 2 עולה כי הינו בן 48 נשוי ואב לחמישה ילדים. בעבר עבד לפרנסתו בעבודות שונות ומזה כ-5 שנים עובד עם גיסו בעבודות חשמל ומסגרות. הנאשם קיבל אחריות למיוחס לו בכתב האישום. שירות המבחן התרשם כי הנאשם הבין את חומרת מעשיו, גילה מודעות להסתבכותו ולהשלכותיה וחרטתו כנה ואמיתית.

שירות המבחן העריך כי לנאשם יכולת לתפקד באופן חיובי ונורמטיבי ללא מעורבות נוספת בפלילים, במידה ויבחר בכך ועל כן לא בא בהמלצה להעמידו במבחן. שירות המבחן העריך כי ענישה מותנית תהיה אפקטיבית במקרה זה ותדגיש לנאשם את גבולות ההתנהגות בעתיד.

טעונים לעונש

ב"כ התביעה טענה כי מדובר במעשים חמורים ובתופעה ההולכת ומתרבה. הנאשמים עשו דין לעצמם, שיבשו מהלכי משפט באופן בוטה והכל במטרה להימלט מהדין לאחר שהנאשם 1 נהג בחוסר זהירות וללא פוליסת ביטוח. עוד טענה, כי נהיגה ללא ביטוח אף היא תופעה קשה בחברתנו, הפוגעת בציבור בהעלאת הפרמיות של חברות הביטוח. במקרה זה לא גרמה התאונה לנזקים קשים, אולם פעמים רבות תאונות הנגרמות על ידי נוהגים ללא ביטוח, מטילות נטל כבד על המדינה. הנאשם 2 בעל עבר פלילי בעבירות אלימות, רכוש ועבירה של תכנון ובניה ועל כן אין מקום להימנע מהרשעתו. הנאשם 1 חרף המלצת שירות המבחן, לא עומד בכללים להימנעות מאי הרשעה, לחובתו הרשעות בעבירות תעבורה, ביניהן מספר עבירות מהירות ואי ציות לתמרורים. כמו כן, מרבית העבירות בוצעו לאחר מעורבותו בתיק דנן.

התביעה ביקשה להשית מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי מרתיע, קנס וכן לפסול את הנאשם 1 מלהחזיק ברישיון נהיגה.

ב"כ הנאשמים טען כי אף שבתחילה מסרו הנאשמים גרסה כוזבת הן במשטרה והן בקופת חולים, לאחר ימים ספורים נחקרו שוב במשטרה ומסרו את הגרסה האמיתית. הנאשמים לא פנו לחברת הביטוח כדי לקבל פיצויי נזק גוף, אף שהנאשם 1 זכאי לכך על פי החוק. אף לעניין נזק הרכוש לא פנו לחברת הביטוח, דבר המעיד על כך כי הנאשם 1 ומשפחתו השכילו להבין את חומרת מעשיו ונמנעו מלהמשיך בשלב הראשוני.

לטענתו, הנאשם 1 הינו צעיר, נעדר עבר פלילי אשר זוהי מעידתו הראשונה, תסקיר שירות המבחן בעניינו חיובי, הנאשם לוקח אחריות מלאה למעשיו ומבין משמעותם. חלפו מאז 3.5 שנים, מאז הנאשם התבגר. תסקיר שירות המבחן, אשר המליץ להימנע מהרשעתו בדין, מדבר בעד עצמו ובא לאחר שבחנו את הנאשם, אישיותו ואופיו. המדובר בסטודנט לרפואה אשר הרשעתו בדין תפגע קשות בעתידו. הסנגור בקש לאמץ את המלצת השירות לעניין אי ההרשעה ולהטיל עליו של"צ.

לגבי הנאשם 2 טען, כי הרשעתו האחרונה היתה בשנת 96 על עבירה משנת 95. שירות המבחן התרשם שמעידתו היתה בכוונה לחפות על נאשם 1 מפני אביו ולא בכוונה לרמות. בקש להסתפק בעונש צופה פני עתיד.

הרשעה או אי הרשעה:

בסיום ההליך הפלילי ולאחר שהוכחה אשמתו, הכלל הוא הרשעת הנאשם. רק נסיבות חריגות ויוצאות דופן מצדיקות במקרים מיוחדים הימנעות ממנה, המבחנים להימנעות מהרשעה נקבעו למעשה בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 337: