מדינת ישראל נ' סלוני(עציר)

החלטה

1.נגד המשיבה הוגש כתב אישום, בת.פ. 39409-12-11, בו מיוחס לה ביצוע עבירות לפי סעיפים 384 ו- 415 רישא לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 ולפי סעיף 17 (1) לחוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו – 1986.

מדובר, לפי הנטען בכתב האישום, באירוע מיום 9/11/11 במהלכו ניגשה הנאשמת אל הגב' לריסה קולס ניקוב (להלן: "המתלוננת"), עת זו ניגשה להפקיד כסף בכספומט של סניף בנק לאומי בכרמיאל, הציעה לה עזרה בהפקדת הכסף והשיגה במרמה את הקוד הסודי של כרטיס החיוב של המתלוננת ובהמשך הקישה על המקשים של מכשיר הכספומט וביצעה פעולה של משיכת סך של 2,500 ₪ מחשבונה של המתלוננת, אותו נטלה לעצמה.

2.בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם הבקשה שבפניי, בה עותרת המבקשת להורות על מעצרה של המשיבה עד תום ההליכים נגדה בת.פ. 39409-12-11.

מקור סמכותו של בימ"ש להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים בהוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים").

מהוראות סעיף 21 הנ"ל עולה כי הסמכות להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים קמה לו, לבית המשפט, רק בהתקיים שני תנאים מצטברים והם:

א.שמתקיימת עילת מעצר.

ב.שישנן ראיות לכאורה להוכחת האשמה המיוחסת לנאשם.

3.ועתה למקרה שבפניי. הבה נבדוק האם יש עילת מעצר והאם ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמתה של המשיבה.

א.אשר לקיומה של עילת מעצר - עילות המעצר עד תום ההליכים מפורטות בסעיף 21 (א) לחוק המעצרים. מהבקשה עולה כי לטענת המבקשת מתקיימת במקרה זה עילת מעצר לפי סעיף 21 (א) (1) (ב) לחוק המעצרים, הידועה כעילת המסוכנות.

אמנם העבירות בהן מואשמת המשיבה, שהינן "עבירות רכוש", אינן נמנות על העבירות שלגביהן נקבע, בסעיף 21 (א)(1) (ג) לחוק המעצרים, כי קיימת חזקת מסוכנות, אולם לאור מהות העבירות בהן היא מואשמת ונסיבות ביצוען, כעולה מכתב האישום ומחומר החקירה שהוצג לעיוני, ולאור העובדה שמדובר בסוג של עבירות שהמשיבה מרבה לעבור, כפי שעולה מגליון הרשעותיה הקודמות וגם מאסר על תנאי התלוי ועומד נגדה לא היה בו, לכאורה, כדי להרתיעה מלחזור ולבצע עבירות, אני סבור שקיים יסוד לחשש שהמשיבה תסכן את בטחון הציבור ורכושו אם תשוחרר, ולכן אני קובע כי מתקיימת עילת המסוכנות.

ב.אשר לקיומן של ראיות לכאורה - עיינתי בחומר החקירה המצוי בתיק החקירה, שכאמור הוצג לעיוני, ונוכחתי שיש די ראיות שאם תימצאנה קבילות ואמינות ע"י המותב שידון בתיק הפלילי, יהיה בהן כדי להביא להרשעת המשיבה בביצוע העבירות המיוחסות לה בכתב האישום. ראוי גם לציין שהמשיבה בחרה לשמור על זכות השתיקה, עת נחקרה, ויש בכך כדי לחזק את הראיות נגדה.

4.בהתאם להוראות סעיף 21 (ב) (1) לחוק המעצרים, בית המשפט לא יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, גם אם נוכח לדעת שישנה עילת מעצר וישנן ראיות לכאורה, אם "... ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". סעיף זה מטיל בעצם חובה על ביהמ"ש לבדוק אם יש בנמצא חלופת מעצר, שיהיה בה כדי להבטיח את מטרת המעצר. חובה זו היא אבסולוטית והיא חלה בכל מקרה ומקרה, תהא חומרת העבירה בה מואשם הנאשם אשר תהא. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת הגב' טובה שטרסברג - כהן בבש"פ 4224/99 (מדינת ישראל נ. איתמר כהן), שאמרה:

 "חובה היא לשקול בכל מקרה וגם בעבירות חמורות , חלופת מעצר... אם תמצא לומר, שבכל מקרה של ביצוע עבירה חמורה מתבקשת מסוכנותו של הנאשם ואין להחליט על חלופת מעצר, נמצאת מרוקן את חובת שקילת החלופה מתוכן" (ההדגשה שלי - מ.א) .

וגם דברי כב' השופטת הגב' ד. ברלינר בבש"פ 7317/05 (מדינת ישראל נ. פלוני), שאמרה:

 "החוק מורה אותנו במפורש כי מקום שחלופת מעצר יכולה להשיג את המטרה שלשמה נועד המעצר, יש להסתפק בה, שהרי פגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה... אין עילה מסוימת או עבירה מסוימת שבהתקיימן פטור בית המשפט להציג לעצמו את השאלה האם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. גם החמורות שבעבירות מאפשרות שחרור בחלופת מעצר ... אין בנמצא עבירה השוללת א-פריורי את האפשרות לחלופת מעצר" (ההדגשה שלי - מ.א).

מאחר וטרם ניתנה למשיבה אפשרות להציע חלופת מעצר, אתן החלטתי הסופית בבקשה רק לאחר שאשמע מה החלופה המוצעת, אם בכלל.

ניתנה והודעה היום ו' טבת תשע"ב, 01/01/2012 במעמד הנוכחים.

משה אלטר, סגן נשיא

החלטה