מדינת ישראל נ' סלומון(אסיר)

החלטה

בית משפט זה (כב' השופטת שעשוע) הרשיע את המבקש בביצוע עבירות מס וגזר עליו ביום 26.9.05 קנס בסך 150,000 ₪ או שמונה חודשי מאסר תמורתו. ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו לבית המשפט המחוזי בתל אביב – נדחה. המבקש לא שילם את הקנס וביום 24.12.07 הורה בית המשפט לאוסרו חלף תשלום הקנס. ביום 26.1.10 המבקש נאסר.

ביום 3.2.10 הוריתי לשחרר את המבקש ממאסר. המבקש הוא אדם חולה ומבוגר, ומצבו כפי שהוצג לי בדיון, כמו גם החלטות שיפוטיות קודמות שניתנו בענייננו, העלו חשש ממשי כי לא יוכל לשאת בעונש המאסר. עוד הוריתי, בהסכמת הצדדים, כי רמ"ח רפואה בשב"ס יבדוק את המבקש – באופן חריג כשהוא משוחרר – לצורך בחינת האפשרות לשחרורו ממאסר מטעמים רפואיים (לפי סעיף 7 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001).

ביום 4.2.10 נתתי החלטה משלימה בעניינו של המבקש. בהחלטה זו דנתי בטענות משפטיות שהעלה הסניגור ומצאתי לדחותן.

רע"ן רפואה כללית בשב"ס בדק את המבקש בתאריכים 3.2.10 ו-10.2.10 (לאחר שהמבקש המציא לו, לבקשתו, מסמכים רפואיים עדכניים). ד"ר ויינר קבע כי המבקש הוא אדם קשיש הסובל ממחלות קשות (לרבות סרטן), ותוחלת החיים שלו אינה ארוכה, אולם לא נראה כי מדובר באדם שימיו ספורים. ד"ר ויינר הוסיף כי המבקש, אשר ניסה בעבר לשים קץ לחייו, נתון בדחק נפשי, ועל כן המליץ לבית המשפט להורות על בדיקת פסיכיאטר טרם קבלת החלטה בעניינו.

ביקשתי את עמדת הצדדים בנוגע לבדיקת פסיכיאטר. פרקליטות מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה) הודיעה כי היא מסכימה לכך, אך ב"כ המבקש התנגד. לדברי עו"ד זילברשלג, בדיקת פסיכיאטר "אינה נחוצה כלל ועיקר לאור מצבו הבריאותי (של המבקש) כפי שהוכח בפני בית המשפט".

יש להצטער על עמדתו של עו"ד זילברשלג, שכן בסיכום חוות דעתו של ד"ר ויינר נאמר כי לדעתו לא מדובר במבקש שימיו ספורים, ובהעדר חוות דעת פסיכיאטרית לא ניתן לקבוע האם המשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופןו ממשי, כדרישת סעיף 7 לחוק שחרור על תנאי ממאסר.

במצב דברים זה לא מתקיימים התנאים מכוחם רשאית ועדת שחרורים מיוחדת לשקול לשחרר על-תנאי אסיר ממאסרו, ונשמט הרציונאל שעמד מאחורי החלטתי מיום 3.2.10. אשר על כן, ולנוכח העובדה שאיני יושב כערכאת ערעור על בתי המשפט שגזרו על המבקש עונש של קנס ומאסר תמורתו, אין ביכולתי לקבוע, כבקשת ב"כ המבקש, כי המבקש אינו "בר מאסר" ועלי להורות על מימוש המאסר.

הסניגור המלומד ביקש לשכנעני כי מן הראוי לשנות את החלטתי המשלימה מיום 4.2.10. לדעתו, ניתן ללמוד מפסק דינו של בית המשפט העליון בבש"פ 8823/07 שניתן ביום 11.2.10 כי הפעלת המאסר במקום תשלום הקנס במקרה דנן בהעדרו של המבקש נגדה את זכויות היסוד שלו ועל כן דינה בטלות.

דעתי שונה. כמפורט בסעיף 9 להחלטתי המשלימה, צו מאסר חלף קנס שניתן במקרה בו הנאשם נכח במעמד גזר הדין שכלל קנס ומאסר תמורתו, הוא אחד החריגים הסטטוטוריים לצורך בנוכחות הנאשם, ואין כל פגם בכך שבענייננו ניתן הצו בהעדר. הפסיקה המחייבת של בית המשפט העליון בבג"ץ 4706/03, שטעמה בכך שהנאשם נכח בעת שנגזר דינו, לא שונתה, ולכאורה אינה צריכה להשתנות כתוצאה מהאמור בפסק הדין בבש"פ 8823/07. הסניגור המלומד לא התמודד עם ההבחנה דלעיל.

אשר על כן, לא מצאתי עילה לעיון מחודש בהחלטתי המשלימה.

סוף דבר, אני מורה על מאסרו של המבקש תמורת הקנס שלא שילם. לבקשת הסניגור, אני מעכב את ביצוע החלטתי זו עד ליום 3.3.10, על מנת לאפשר לו להשיג עליה בפני ערכאת הערעור (ככל שעומדת לו דרך כזו) או לפנות לנשיא המדינה בבקשת חנינה.

המזכירות תמציא העתק החלטה זו ללא דיחוי לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ב' אדר תש"ע, 16 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: