מדינת ישראל נ' סלאמה

הכרעת דין

אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירה שיוחסה לו, באשר קיים ספק סביר בשאלת זהותו של הנהג ברכב, כמפורט להלן בהכרעת הדין.

מבוא

הנאשם הואשם בנהיגה ביום 11/3/13 שעה 16:15 בדרך שועפט ליד מסגד אחמד שוויקי, ללא רישיון נהיגה בתוקף ובנהיגה ללא ביטוח חובה בתוקף. יצוין כי בתחילה הוגש נגדו כתב אישום בגין נהיגה בזמן פסילה אולם הוא תוקן ע"י המאשימה ביום 17/4/13 לנהיגה ללא רישיון נהיגה כלל ואילו ביום 22/5/13 תוקן כתב האישום בשלישית לאחר שהסנגור הציג תדפיס לפיו רישיון נהיגתו של הנאשם פקע ב 15/2/09.

הרכב רשום על שם אשתו של הנאשם ואין מחלוקת כי ביום האירוע נסעו הוא וחברו מוחמד עיסא.

הנאשם כפר באשמה וטען כי מי שנהג ברכב הוא עיסא מוחמד וכי הם נסעו לתקן פנס ברכב.

בטרם אדון בראיות, יש לציין כי הוכח בפני ששליטתו של הנאשם בשפה העברית דלה ביותר, עד אפסית. חברו מוחמד דיבר עברית טובה יותר ממנו ועדיין לא ברמה כזו טובה שניתן לסמוך על יכולת התרגום שלו והבעתו בעברית. מי שתרגם לשוטרים טדסה ואלכס את דברי הנאשם בזירה היה חברו מוחמד. בתחנת המשטרה נחקר הנאשם באמצעות מתורגמן (ראה ת/1, ת/2 , ת/4 ופרוטוקול עמ' 2 ש' 23 – עדות טדסה ועמ' 20 ש' 4 – עדות הנאשם). בדיון בפני השתתף מתורגמן לערבית הדבר נשמט מהפרוטוקול).

ניתוח הראיות - מי נהג ברכב?

מטעם המאשימה העידו שני שוטרים טדסה זרו ואלכס לוקיאנוב , שהבחינו ברכב בעת נסיעתו ובטוחים כי הנהג היה הנאשם, כמו כן העיד רס"מ אדם גרפילד שגבה ההודעה מהנאשם בתחנת המשטרה.

מטעם הנאשם העידו הנאשם וחברו מוחמד עיסא – שניהם העידו כי מוחמד נהג. כמו כן העיד עו"ד אלחוף שהגיע לתחנת המשטרה בעת שהנאשם נחקר, ראה את מוחמד עיסא ממתין בחוץ וביקש מהחוקר אדם גרפילד לחקור גם אותו, אלא שהדבר לא נעשה. כמו כן עוה"ד העיד על שדה הראיה המוגבל נוכח תוואי השטח בו נצפתה הנהיגה, המכוניות החונות והיות רכבו של הנאשם בעל חלונות כהים עם צלון בחלון האחורי. יצוין כי עדותו של עוה"ד נגבתה לפני עדותו של השוטר אלכס, שלא התייצב לישיבת ההוכחות הראשונה, ובהסכמת הסנגור.

השוטר טדסה ערך ההזמנה לדין ודו"ח פעולה (ת/1 ות/2) מהראיות עולה כי בעת שרכב המאזדה של הנאשם נסע, הניידת הייתה בעצירה. על פי שרטוט שערך טדסה בביהמ"ש (ת/3) הוא עמד במאונך לציר הנסיעה מצד ימין, אולם על פי שרטוט שערך השוטר אלכס וכן עוה"ד אלחוף, כמו גם על פי תוואי הכביש וחניית הרכבים שבצד הכביש, רכב המשטרה עמד ככל הנראה באלכסון כשחזיתו נגד כיוון הנסיעה (תמונה 1 ו-2 בנ/3 מדגימה זאת). מכאן, שזיהוי הנוסעים ברכב אפשרי דרך החלון הקדמי או של הנוסע – אם היה פתוח ולמשך זמן קצר מאוד פחות משניה (רק כדי לסבר את האוזן רכב במהירות נסיעה של 30 קמ"ש חולף על פני רוחב מכונית של כ-2 מטרים במשך 0.24 שניות). אותו שבריר שניה יכול להספיק לשוטרים מיומנים לקלוט מבט מפוחד בעיניים המצדיק חשד מצידם, אך בוודאי שאינו מספיק כדי לשמור בזיכרון תווי פנים ומראה, שכן תוך כדי הנסיעה אחרי הרכב לא ניתן היה לקלוט תווי פנים, עקב הצלון שבחלון האחורי, כמתואר בתמונה מס' 2 נ/1). אין לי ספק שאותו צלון היה האירוע, שכן הנאשם נעצר בתחנה ולמחרת היום הביא עו"ד אלחוף את התמונות שצילם לדיון במעצרו, בפני כב' הש' מהנא. ראה גם עדות הנאשם שכך קנה את הרכב (עמ' 20 ש' 17), אך השוטר טדסה מעדיף לחשוב שאם הוא "לא זוכר שהיו וילונות, יכול להיות שזה היה אחרי האירוע" (עמ' 4 ש' 19).

לענין המבט המפוחד העיד מוחמד כי הנאשם אמר שאין לו ביטוח חובה לרכב ואילו הוא עצמו נסע ללא רישיונות ותעודה מזהה. העובדה שנסע ללא אמצעי זיהוי נתמכת גם בעדות עוה"ד אלחוף שפגש את מוחמד שהגיע לתחנה וסיפר לו כי התבקש להציג את תעודת הזיהוי והרישיון (פרוטוקול עמ' 9 ש' 33). כך שהמבט המפוחד אינו חייב להתייחס דווקא לנהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף, אלא גם לעצם המפגש של אזרח ערבי ואדם בעל תעודת תושב ארעי מול שוטרים ללא אמצעי זיהוי וללא ביטוח חובה לרכב.

השוטר טדסה העיד בפני כי "בשלב שחלף על פנינו זיהיתי את תווי הפנים של הנהג. הוא היה עם קוקו". (פרוטוקול עמ' 4 ש' 7). בתחילה ייחסתי חשיבות רבה לאמצעי זיהוי זה ולכן בעת שהעיד הנאשם שהיה בעל תספורת קצרה ביקשתי לראות תעודת זיהוי(נ/5) ואכן לנאשם היה שיער ארוך והוא העיד כי נהג לאסוף אותו ("תמיד אני קושר את השיער" פרו' עמ' 22 ש' 7). למרות שאני קובעת כי לנאשם היה קוקו בזמן שנעצר, לא מצאתי ראיה המוכיחה כי זיהוי הנהג ע"י קוקו נעשה בזמן הנסיעה אחריו אלא לאחר שעוכבו וכל המסמכים מולאו 3 שעות לאחר האירוע והיה די זמן להביט בנאשם ולהיזכר 3 חודשים מאוחר יותר – במועד העדות כי היה לו קוקו, ככלות הכל מדובר בפרט ייחודי שאינו מאפיין הרבה גברים. לשאלת הסנגור הכיצד ענין ה"קוקו" לא מוזכר בדוחות משיב טדסה: "שאלה טובה, לא ראיתי בזה חשיבות גדולה" והרי אין יותר חשוב מכך, שכן טדסה ידע שהנאשם מכחיש שנהג.

בנוסף, עלה ספק סביר בעיני בשאלה האם הצליחו השוטרים להקדים את הנאשם ומוחמד ולהבחין מי יורד מאיזה כסא של הרכב. הנאשם טוען כי כשהשוטרים תפסו אותם הם היו מחוץ לרכב. השוטר אלכסנדר בעדותו הראשית אמר כי "אחד יצא מצד אחד – נדאל מהצד של הנהג והשני יצא מהצד השני", אולם בחקירתו הנגדית השיב: "אנחנו יצאנו בו זמנית, הם התחילו לצאת מהרכב כשאנחנו פרקנו (יצאנו – מ.ק.) מהרכב שלנו" (עמ' 17 ש' 5), העד טדסה העיד כי עצירת הרכב בוצעה לאחר שפנה ימינה לחניה וכי היו שם רכבים חונים, עוד העיד כי חלפו שניות ספורות בין עצירת רכב הנאשם להגעת הניידת אליו (עמ' 6 ש' 28) ועל אף שהיו בקשר עין עם הרכב, זו טעות שלו שלא ציין זאת (שם ' 31). לענין יציאת נוסעי הרכב , לא מדובר בזיהוי וודאי מי יצא מהיכן. וכך השיב:

ש.אני אומר לך שכשהגעת לרכב שעמד, שני נוסעי הרכב היו מחוץ לרכב?

ת. יכול להיות שזה היה תוך כדי אבל שניהם לא היו בחוץ"

(פרו' עמ' 5 ש' 4-5).

התרשמותי הכללית מעדותו של אלכס בתיק זה שלא ניכר דיוק, לא ברישומי המסמכים ולא בעדותו. לטענתו באמצע היום לא היו רכבים שחנו בצפיפות, טענה שככל הנראה אינה נכונה נוכח התמונות שהוצגו בפני ועדות טדסה לפיה היו רכבים חונים, הוא לא יכול היה לשלול את הטענה כי קודם נבדקו פרטי מוחמד עיסא ורק אח"כ פרטי הנאשם (עמ' 17 ש' 23) וגם תשובותיו לענין השעה שבה רשם את מזכרו, מלמדת על מתן תשובות ללא מחשבה יתירה. וכך ענה:

"ש. האירוע בשעה 16:15"

ת. 16:15 רשמתי את המזכר.