מדינת ישראל נ' סיידה(עציר)

החלטה

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן:"חוק העונשין") וכן עבירה של תקיפת שוטר בעת מלוי תפקידו לפי סעיף 273 לחוק העונשין.

ביום 01/10/10 היו השוטרים ליאור אסף (להלן: "השוטר ליאור") ושלמה מרגוליס בפעילות מבצעית בכפר ריינה. בסמוך לשעה 18:15, בכיכר ריינה בכפר, עוכב המשיב לשם בדיקת רכבו.

לאחר ביצוע החיפוש ברכבו, פנה המשיב לשוטר ליאור ואיים עליו בפגיעה שלא כדין בגופו בכך שאמר לו "יש לך אקדח יפה, תשמור עליו. יש לי רובה M-16 בבית ותיזהר ממני". בהמשך איים על השוטר ליאור כשאמר "ואללה אם הייתי יודע איך קוראים לו ואיפה הוא גר, היום אני הייתי יורה בו". כאשר הודיע השוטר שלמה למשיב כי הוא מעוכב לחקירה, תקף אותו המשיב כשהרים קביים ודחף אותו בעזרתם בחוזקה בחזהו.

טענות הצדדים

ב"כ המבקשת טענה, כי המשיב השמיע איומים חמורים כלפי אנשי חוק. כנגד המשיב תלוי ועומד מאסר מותנה בגין עבירות דומות. התביעה ביקשה לעוצרו עד לתום ההליכים כנגדו.

ב"כ המשיב טען, כי אין מחלוקת שאחד השוטרים מכיר את המשיב מאירוע קודם. לטענת המשיב בכל פעם שהוא רואה אותו, השוטר מתנכל לו, מעכבו לחקירה ועוצר אותו. לדבריו, לאחר שהשוטר העליב את המשיב ואת בני משפחתו במילים גסות, התחיל ביניהם ויכוח מילולי. המשיב לא אמר שיש לו רובה אלא שאל היכן מתגורר השוטר שהעליב את אימו. לדברי ב"כ המשיב, המשיב לא תקף את השוטר, המדובר באיש נכה על קביים, האירוע היה כאשר היה בתוך הרכב. הסנגור ביקש לשחררו בכל תנאי.  

ראיות לכאורה:

לאחר שעיינתי בחומר החקירה שהונח בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המעשים המיוחסים למשיב בכתב האישום, כאשר חומר הראיות מבוסס בעיקרו על הודעת השוטר שלמה ודו"ח פעולה של השוטר ליאור.

מהודעתו של המשיב עולה, כי לאחר שהשוטר ליאור קילל אותו, הוא שאל אותו היכן הוא גר. לדבריו לאחר שנכנס לרכבו והתכוון לנסוע, תקפו אותו לפתע שני השוטרים. כאשר נשאל לצורך מה ביקש לדעת היכן גר השוטר השיב "סתם".

מקריאת דו"ח הפעולה של השוטר ליאור והודעתו של השוטר שלמה עולה, כי לאחר שעיכבו את המשיב לצורך עריכת חיפוש ברכבו, חזר הוא מספר פעמים על השאלה היכן מתגורר השוטר ליאור. תחילה לא ייחסו לכך חשיבות, כמו גם לדבריו בפני השוטר שלמה כי על השוטר ליאור להיזהר כי יש לו רובה 16- M. רק בהמשך, לאחר שהמשיב פנה לשוטר שלמה, בזמן שהוא רושם את פרטיו, ואמר לו כי אם היה יודע היכן השוטר ליאור גר היה יורה בו, אמרו לו כי הוא מעוכב בגין עבירת איומים. ברגע ששמע זאת המשיב, תקף הוא את השוטר שלמה בכך שדחף אותו בחוזקה בעזרת הקביים שלו.

על טיבו של המבחן לקיומן של ראיות לכאורה בשלב זה של ההליך עמד כב' הנשיא ברק בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133:

"המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי. אכן, לעתים קרובות חומר החקירה הקיים אינו כליל השלמות. גירסאות העדים, שעליהן סומך האישום, לעתים קרובות אינן תואמות זו לזו. אפשר אף שיש בו עדויות סותרות. לעתים העדויות ניתנות לפירושים שונים. לא פעם תתעוררנה שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן. אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן כ"ראיות לכאורה להוכחת האשמה". אמת, בשל אותן סתירות ושאלות יתכן וקיים עתה ספק סביר באשמת הנאשם, אך קיומו של ספק סביר עכשוי באשמת הנאשם אינו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי. השאלה הינה אם אותן סתירות ושאלות - לאחר שיעברו את כור ההיתוך של המשפט עצמו - יוכלו לשמש בסיס להרשעת הנאשם. אם יש בהן פוטנציאל ראייתי זה כי אז הן מהוות "ראיות לכאורה להוכחת האשמה".

לאור האמור לעיל, ולאחר שבחנתי הראיות כפי שהן בתיק החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי קיימת בחומר החקירה תשתית ראייתית לכאורית וכי קיים פוטנציאל ראייתי להוכחת המעשים המיוחסים למשיב בכתב האישום.

עילת מעצר:

עילת המעצר בתיק זה ברורה. באלימותו של המשיב כלפי עובד ציבור ונציג החוק אשר ביקש למלא תפקידו על פי חוק, הוכיח המשיב את הסכנה הנשקפת ממנו, באם ישוחרר, לשלומו ובטחונו של הציבור ועל זלזולו הבוטה בחוק ובנציגיו. בבש"פ 2658/02 יוסף גדיר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם 04/04/02) נקבע כי:

"מסוכנות הנאשמים הנשקפת ממעשים אלה אינה מסתכמת במעשי האלימות עצמם, אלא היא משקפת חריגה קיצונית מהתנהגות נורמטיבית בהיות המעשים מופנים כלפי אנשי משטרה המייצגים את מערכת אכיפת החוק וממלאים תפקיד בשמירת החוק והסדר. הנכונות לפגוע באנשי חוק מבטאת יחס של בוטות ואי הכרה במרות הסדרי המשפט בחברה, ומעמידה בספק את האימון שניתן לרחוש לנאשמים אלה כי לא ימלטו מן הדין, לא ישבשו הליכי משפט, ולא יפרו חלופת מעצר באם ישוחררו. פגיעה אלימה באנשי חוק מבטאת מסוכנות החורגת מגדר חשש לאלימות גרידא, ולפיכך נדרשים טעמים משכנעים שיש בהם כדי להצדיק שחרור בחלופת מעצר אשר תבטיח שמירה על החוק וקיום צווי בית המשפט, ותשיג את מטרת המעצר".

מסוכנותו של המשיב אף מתחזקת נוכח העובדה כי ביצע את העבירה דנא עת תלוי ועומד כנגדו מאסר מותנה בגין עבירה דומה של איומים והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו.

חלופת מעצר:

כמצוות המחוקק, גם בעבירות החמורות ביותר על בית המשפט לבחון אם ניתן לנטרל מסוכנותו של המשיב על ידי שחרורו לחלופת מעצר, כפי שציין כב' הנשיא א' ברק בדנ"פ 2316/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל פ"ד מט(4) 589: