מדינת ישראל נ' סיון ברנע

בפני

שופט שמואל מלמד

הכרעת דין

נגד הנאשמת הוגש כתב אישום, לפיו, ב- 01.09.11 בשעה 17.25 או בסמוך, ברחוב וינגייט פינת אבא אבן בהרצלייה, נהגה ברכב בדרך עירונית, הפעילה צופר שלא לשם מניעת סכנה קרובה. בניגוד לתקנה 63 (4) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961.

הנאשמת כפרה באשמה המיוחסת לה ונשמעו הראיות.

מטעם התביעה העיד השוטר שאדי טאפש. עדותו נשענה רובה ככולה על הדו"ח אשר הוא רשם ביום המקרה – ת/1. על פי רישומו של השוטר, ביום האירוע, השוטר נהג ברכב מסווה. הנאשמת נסעה מאחוריו וכל הזמן צפרה. השוטר נסע ברחוב ווינגט, הנאשמת צפרה מרחוב מדינת היהודים עד לרח' אבא אבן. כאשר השניים הגיעו לרחוב אבא אבן נעצרו ברמזור. הנאשמת שוב צפרה לשוטר. כל זאת ללא סיבה. השוטר עצר את הנאשמת ורשם לה דו"ח.

תגובת הנאשמת לאוזני השוטר במעמד רישום הדו"ח הייתה: אין תגובה.

בחקירה נגדית נשאל השוטר לגבי טענת הנאשמת כי הוא נסע ובלם כל הזמן על כך השיב השוטר "לא היה דבר כזה. אני הסברתי את העבירה, היא חתמה על הדוח אחרי שהסברתי לה. אם הייתי זקן או אדם אחר שמפחד מצופר עם כל הצפצופים היא הייתה גורמת לתאונה."

בבית המשפט טענה הנאשמת, כי יצאה מהעבודה כמו בכל יום. לפני השוטר לא היה רכב, הוא נסע כמי שחיפש מישהו, הוא נסע ובלם נסע ובלם, הנאשמת צפרה פעם אחת וזה לשם סכנה. "אם אני נוסעת ואוטו שלפני כל שנייה שם ברקס זה לאזהרה ולסכנה". בהמשך שוב צפרה הנאשמת, לאחר מכן הם פנו לרמזור שמאלה לכיוון הרצלייה, השוטר עצר ברמזור. הוא היה נראה מבולבל לנאשמת, השוטר היה ברמזור לפניה שמאלה. הנאשמת הייתה בנתיב לפניה ימינה. פתאום השוטר החליט לפנות ימינה, לא אותת, הנאשמת חשה סכנה ולכן צפרה שוב.

השוטר יצא עם מחצית גופו מן החלון. הנאשמת חששה לשלומה כיוון שראתה שמדובר ברכב לא משטרתי, השוטר צעק לה לעצור. הנאשמת המתינה 10 דק'. הנאשמת סבורה שנרשם לה דו"ח "היה קטע של כבוד."

בחקירה נגדית נשאלה הנאשמת מדוע לא אמרה תגובה לשוטר והשיבה "הוא נתן לי את הדוח והמשיך לנסוע. לא הרגשתי צורך לדבר איתו." בהמשך השיבה "הוא דיבר ונתתי לו לדבר ולא מצאתי לנכון להתעסק איתו."

לאחר ששמעתי את הצדדים, השתכנעתי כי עדות השוטר היא אמת.

התקנה בה מואשמת הנאשמת הינה תקנה 63 (ג) שעניינה השימוש בצופר.

השימוש בצופר תק' (מס' 3) תש"ל-1970

63.(ג)בדרך עירונית לא ישמיע אדם אות אזהרה בצופר אלא למתן אות אזהרה למניעת סכנה קרובה שאין למנוע אותה באופן אחר.

הנאשמת מתארת את האירוע ולו שני חלקים, שתי צפירות ראשונות השמיעה הנאשמת עלפי גרסתה שעה שנסעה אחרי השוטר ממדינת היהודים ועד לרח' אבא אבן. וצפירה אחת בצומת עם רח' אבא אבן. שתי הסיבות לצפירות שונות בתכלית. האחת עקב נסיעה ובלימה של רכב השוטר. השנייה עקב פניה מהנתיב השמאלי ימינה. בפתח הדברים, אציין כי השוטר אינו מתאר נסיעה לשם חיפוש כתובות כפי שמתארת הנאשמת ואף אינו מתאר את הפניה מהנתיב השמאלי. השוטר גם אינו מסכים עם הנאשמת לגבי העובדה כי צפרה 3 פעמים בלבד, אלא מתאר מספר רב של צפירות.

לגבי העובדה כי הנאשמת נסעה אחרי רכבו של השוטר שעה שבלם. הנאשמת לא הסבירה כיצד דבר זה סיכן אותה. אלא הסבירה את תחושתה הסובייקטיבית כי חשה שהוא מסכן אותה. נראה יותר כי השוטר נסע לאט דבר שהכעיס את הנאשמת ולכן היא צפרה לשוטר. בנוסף התקנה מדברת על סכנה של הנהג הצופר כאשר אין דרך אחרת למנוע את הסכנה. גם מדברי הנאשמת לא התרשמתי כי מדובר בסכנה מיידית המחייבת צפירות. שתיים במספר, לפי דברי הנאשמת ולאורך כל הרחוב לדברי השוטר.

לגבי העובדה כי השוטר פנה ימינה מהנתיב השמאלי. לא הובא לבית המשפט שום ראיה שיש איסור כזה והנתיב השמאלי מיועד לפניה שמאלה בלבד. דבר נוסף בית המשפט הסביר לנאשמת בראשית הדברים כי כל מה שהיא חולקת עליו עליה לשאול את השוטר. השוטר לא נשאל כלל על הפניה שמאלה ובנסיבות אלו מצאתי לדחות את טענת הנאשמת.

הנאשמת לא מסרה תגובה לרישום הדו"ח באוזני השוטר. היא אף חתמה על הדו"ח. הסברה של הנאשמת כי לא מצאה לנכון להתעסק עם השוטר, אינה מקובלת על בית המשפט. כפי שידעה הנאשמת לטעון טענותיה בבית המשפט. ויש לציין כי היא ידעה היטב לטעון אותם. היה מקום להעלות טענותיה כבר בעת רישום הדו"ח. לא התרשמתי כי הנאשמת פחדה מהשוטר מרגע שזיהתה את השוטר. ההפך מדובר בנאשמת אסרטיבית שיודעת לעמוד על זכויותיה ובהעדר רישום של טענותיה בדו"ח ניתן ללמוד כי במועד רישום הדו"ח לא היה לה טענות להעלות כלל.

סוף דבר, בהישעני על עדות השוטר, לו אני מאמין, ולאחר שהזהרתי עצמי כי מדובר בעדות יחידה. אני מרשיע את הנאשמת בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום.