מדינת ישראל נ' סולימאן

נוכחים:

מטעם המאשימה: מר שחות

מטעם הנאשמת: בעצמה וע"י ב"כ עו"ד יעקובי

גזר דין

הנאשמת הורשעה, על פי הודאתה בביצוע עבירות של נהיגה בחוסר זהירות, התנהגות הגורמת נזק, סטייה מנתיב וגרימת חבלה של ממש.

על פי כתב האישום בתאריך 04/02/10 סמוך לשעה 07:30 נהגה הנאשמת מכיוון נצרת עילית לכיוון כפר ריינה בחוסר זהירות ובהגיעה לעקומה שמאלית בכיוון נסיעתה, סטתה לשמאל, עלתה על אי תנועה, התנגשה בעמוד תאורה ורכבה התהפך על צידו.

כתוצאה מהתאונה בנה של הנאשמת, שהיה אותה עת כבן שנתיים, נחבל חבלות של ממש, שכללו שבר בגולגולת, אשר הצריך ניתוח.

הנאשמת נפגעה ונזקקה לטיפול רפואי.

לרכבה של הנאשמת נגרם נזק.

בתי המשפט מצווים לפעול בנחישות למיגור תופעת תאונות הדרכים.

המחוקק קבע בצד העבירות דנן פסילת מינימום למשך 3 חודשים ובפסיקה נקבעה רמת ענישה של פסילה ממושכת, שלעיתים עולה על פסילת המינימום, בעיקר שעה שעסקינן בפגיעת גוף חמורה כבמקרה זה.

עם זאת, הענישה הנה אינדיבידואלית ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו.

במקרה דנן, מדובר בתאונה הנובעת מנהיגתה חסרת הזהירות של הנאשמת, אשר גרמה בין השאר פגיעות קשות לפעוט בן שנתיים. ואולם, למרות תוצאותיה הקשות של התאונה, לא ייחסה התביעה לנאשמת נהיגה רשלנית, אלא נהיגה חסרת זהירות בניגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה. מכאן שלגישת המאשימה עסקינן ברשלנות בדרגה נמוכה.

אף את תוצאות התאונה הקשות יש לבחון ברגישות ראויה נוכח העובדה שבנה בן השנתיים של הנאשמת והנאשמת בעצמה, הנם הנפגעים היחידים בתאונה.

הנאשמת תיארה בבכי את הטראומה הקשה שעברה כתוצאה מהתאונה ומהפגיעה בבנה:

"אחרי התאונה נכנסתי לטראומה ממה שקרה...הלכתי עם הבן שלי

לרמב"ם, גם הייתי בהריון וסבלתי בגלל ההריון וגם המצב שהבן שלי

נפגע. זה הבן שלי, כאילו, זה לא בן של אחרים, זה שלי. אני לא

התכוונתי לעשות משהו לבן שלי...(בוכה)"

למשמע עדות הנאשמת, שנמסרה בכאב ובדמעות, ניכר כי העובדה שפגעה בבנה הפעוט, היותה כשלעצמה עונש כבד ומרתיעה עבור הנאשמת.