מדינת ישראל נ' סולטאן(אסיר)

גזר דין

1. הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

מדובר בעבירות חמורות ומסוכנות בכך שביום 22/08/10 נהג הנאשם בשכרות (מכוח סירוב) ובקלות ראש, עלה על המדרכה, פגע בתמרור ולאחר מכן במעקה הבטיחות וכן נהיגה כשרישיון הרכב פקע שנתיים ו-4 חודשים.

יצויין, כי גם לפי בדיקת המאפיינים, הנאשם היה שיכור והוא נכשל בכל מבחני הביצוע. מפיו נדף ריח חזק של אלכוהול, עיניו היו אדומות, במבחן הליכה על קו התנדנד, חרג מהקו פעמיים ,נתמך בשולחן, החטיא פעמיים בהבאת אצבע לאף והתנדנד תוך כדי הבדיקה , הוא לא דיבר לעניין, הופעתו הייתה מרושלת והשוטר התרשם כי הוא תחת השפעת אלכוהול כבדה.

אין צורך להכביר מילים על מסוכנותן של העבירות הן לנהג והן ליתר המשתמשים בדרך ואך בנס לא גרם הנאשם אסון. לא בכדי קבע המחוקק, כי העונש בגין עבירה זו יכלול בין היתר פסילת רישיונו של הנהג לתקופה שלא תפחת משנתיים תמימות.

לחובת הנאשם הנוהג משנת 82', 58 ה"ק מהן נהיגה בשכרות, נהיגה תחת השפעת סמים/אלכוהול, רשיון רכב שפקע מעל מעל שישה חודשים (5 ה"ק) בגינן נפסל רישיונו לחודשים ארוכים, מהירות מופרזת, נהיגה ברכב שנמסרה עליו הודעת איסור שימוש, ת.ד., עקיפה בדרך לא פנויה, ועוד.

היינו, עברו התעבורתי מכביד הן מבחינת כמות הרשעות קודמות והן מבחינת חומרתן.

לחובת הנאשם גם עבר פלילי בגין עבירות אלימות, הפרת הוראה חוקית והסעת שב"חים, בגינם ריצה מאסרים מאחורי סורג ובריח.

4.התביעה עתרה להשית על הנאשם מאסר בפועל, פסילה ממושכת, פסילה על-תנאי, מאסר על תנאי וקנס.

הסנגור בקש שלא למצות הדין עם הנאשם, להתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם, אשר יש לראות בהן בגדר נסיבות מיוחדות לצורך חריגה מעונש המינימום שנקבע בסעיף 39(א) לפקודת התעבורה. הנאשם הינו נהג מונית, מפרנס יחיד הנשוי לשתי נשים, אב למספר ילדים (אף הסנגור בטיעוניו לעונש לא ציין בכמה ילדים מדובר) הזקוק לרשיונו לפרנסתם.

5.טענת ההגנה העיקרית של הנאשם הייתה, כי הוא לא נהג ברכב, אלא הוא התיר את הנהיגה ברכב לאדם זר לו לחלוטין, אשר נמלט מהזירה מיד לאחר התאונה. לא נתתי אמון בעדותו של הנאשם, והנימוקים לכך פורטו בהכרעת הדין.

חשוב להדגיש, כי גרסתו של הנאשם לא התיישבה עם הממצאים האובייקטיבים בנוגע להתנפצות שמשת הרכב וחתכים בראשו של הנאשם ושברי הזכוכיות שנמצאו על בגדיו. מצאתי כי עדותו הייתה בלתי אמינה ועל סמך מכלול הראיות שהובאו בפניי, שוכנעתי מעבר לספק סביר כי הנאשם נהג ברכב כשהוא שיכור, וכי נהיגתו של הנאשם היא שגרמה לתאונת הדרכים.

ברע"פ 10738/08 אושרת כרמון נ' מדינת ישראל נפסק, כי החריגה מעונש המינימום ראוי לה שתתקיים במשורה לשם שמירה על מדיניות ציבורית ועל כוונת המחוקק.

הנאשם ניהל הוכחות עד תום, ובעזות מצח העיד עדות כוזבת ודמיונית בדבר אדם אחר שכביכול נהג ברכב, וכל זאת במטרה למלט עצמו מאחריות למעשיו.

6.יתר על כן, הנאשם שנהג בשכרות בצע עבירה חמורה ומסכנת חיים ממש. תאונות הדרכים הפכו למרבה הצער למכת מדינה, ומדי יום מתרחשות תאונות דרכים בהן מקפחים אנשים תמימים חייהם או הופכים לנכים אומללים לכל ימיהם, ולא אחת הנהיגה בשכרות היא הגורם לכך. כמות התיקים המגיעים לפתחם של בתי המשפט לתעבורה בעבירות של נהיגה בשכרות מלמדת כי נהגים רבים מתקשים עדיין לשנן את האיסור בדבר נהיגה בשכרות. משום כך, קיים צורך עז בשינוי התפיסה החברתית ביחס לתופעה זו, ובהעברת מסר חד וברור לכלל הציבור – גם כזה שאינו מוגדר כציבור עבריין – שאם שותים לא נוהגים (וראו: רע"פ 8387/06 איילא נ' מדינת ישראל (2006)). הדברים אמורים במיוחד שעה שרוב הנהגים שמועמדים לדין על עבירה של נהיגה בשכרות הם נהגים שאין להם עבר פלילי, אנשים עובדים ותורמים לחברה בדרך כלל, מפרנסי משפחות ובעלי אורח חיים נורמטיבי וחיובי בכל תחומי החיים. אך, משום מה, דווקא בתחום זה של האיסור לנהוג לאחר שתיית משקאות משכרים, נהגים אלה מוכנים ליטול את הסיכון במודע ומרהיבים עוז בנפשם לעבור עבירה של נהיגה בשכרות. על כן, בתי המשפט מצווים לתרום תרומתם למלחמה בתופעה זו, ולהחמיר בענישה כדי להשריש נורמה ברורה לפיה אם שותים לא נוהגים.

נורמה לגיטימית זו, שהרבה תועלת, היגיון והגינות בצדה, מן הדין שתחדור לתודעת הרבים ומן הראוי שכל הנהגים ינהגו על פיה (תרתי משמע). בבסיס נורמה זו, עומדת ההבנה כי לאלכוהול השפעה מדכאת על מערכת העצבים המרכזית, ומשום כך השכרות היא גורם מרכזי לתאונות הדרכים, שכן היא "פוגעת ביכולתו המנטאלית של השיכור: היא מערפלת את הכרתו ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות; ובדרך זו - שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול דעת רציונאלי ולכוון את התנהגותו על פיו" (ראו ע"פ 5002/94 ירמיהו בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 151, 163 – 164 (1995)).

7.בית המשפט העליון עמד בשורה ארוכה של פסקי דין על חומרת העבירה של נהיגה בשכרות אשר מחייבת ענישה מחמירה ומרתיעה כחלק ממדיניות המאבק בתאונות הדרכים ומניעת הקטל בכבישים. כך, לדוגמא, ציין כבוד השופט רובינשטיין בעניין רע"פ 8135/07 אהוד גורן נ' מדינת ישראל, כי:

"לא יתכן חולק כי השכרות היא אחת מאמות כל חטאת בתחום התעבורה. הנוהג שיכור מסכן לא רק את עצמו, אלא את כל סביבתו בכביש ואף הולכי רגל, ואין צורך להכביר מלים על כך. תופס הגה והוא שיכור - הוא כמכונת מוות נעה. המחוקק נתן לכך ביטוי ברור בצורות שונות. על כן, ראוי מאבקן של רשויות האכיפה להגשים את רצון המחוקק, ובתי המשפט מצווים לתת לכך יד".

עוד נאמר מפי כבוד השופט ג'ובראן בעניין רע"פ 2508/11 רומן סמולנסקי נ' מדינת ישראל, כי:

"נדמה כי אין צורך להכביר מילים על חומרת העבירה שביצע המבקש ועל הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מרתיעה בעבירה של נהיגה בשכרות. כידוע, נהיגה במצב של שכרות מסכנת את חייהם של הנוהגים בכביש והיא מהווה גורם מרכזי למספרן הרב של תאונות הדרכים. לכן, יש לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה ולהעניש בחומרה נהגים הנתפסים כאשר הם נוהגים בשכרות ... 'נהיגה במצב שכרות היא עבירה המסכנת לא רק את הנהג פורע החוק אלא את הנוסעים עימו ואת המכוניות שבקרבתן הוא נוסע. נהג אשר מוכן לנהוג במצב של שכרות צריך לדעת, כי באם ייתפס, צפוי הוא להיענש בחומרה רבה' ".