מדינת ישראל נ' סולומון (עציר)

החלטה

אתן החלטה לאחר עיון בתיק בהמשך היום.

ניתנה והודעה היום ל' שבט תשע"ב, 23/02/2012 במעמד הנוכחים.

מירב בן-ארי, שופטת

החלטה

לפניי בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

למשיב מיוחסות עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים, כליאת שווא והיזק בזדון.

הסנגור המלומד טען לחולשתן של ראיות בקשר לתקיפה והאיומים, וטען כי אין כלל ראיות לכאורה לעבירת כליאת השווא.

לאחר עיון בתיק החקירה ושמיעת הצדדים, אני סבורה שקיימות ראיות לכאורה לכתב האישום.

תחילה, קיימת הודעת המתלוננת המפרטת את ההתרחשויות בסעיפים 1-11 לכתב האישום. לפי הודעת המתלוננת, המשיב עקב אחריה ממקום עבודתה. המשיב ביקש ממנה לעלות לרכבו אך היא סירבה, ולמרות האמור, המשיב המשיך לעקוב אחרי המתלוננת עד שהגיעה לבית הוריה.

כאן המקום להעיר, ביחס לעניין ראשון שמעלה הסנגור, כי אף אם מלכתחילה תאמו השניים ביניהם כי ה משיב יגיע, הרי לפי הודעת המתלוננת, היא ביקשה מהמשיב להמשיך לנסוע, ולמרות האמור, המשיב המשיך לנסוע אחריה. בהמשך, לפי אותה הודעה, המשיב חסם בגופו את דלת הכניסה לבניין הוריה של המתלוננת. המשיב ביקש מהמתלוננת להגיע לרכבו, והמתלוננת, מתוך הבנה שאם לא תעשה כן, המשיב לא יניח לה, נענתה לבקשתו. העמדת הדברים בהקשר זה מעלה כי קשה להתייחס ל"רצון חופשי" של המתלוננת להגיע לרכבו של המשיב. בהמשך, המתלוננת ציינה כי המשיב דחף אותה לרכבו, ולאחר התערבות שכנים, היא הצליחה לעלות לביתה. המתלוננת ציינה איומים של המשיב בלשון כללית, אמצעים לא נעימים ואלימות.

בהודעה נוספת של המתלוננת, היא חוזרת על עיקרי הדברים, היא מציינת את מצבה הנסער, והיא מאשרת שהמשיב אמר שהיא "תראה ממנו שחור". המתלוננת לא יכולה היתה לאשר שהמשיב אמר שהוא ירצח אותה, אך היא ציינה שהיא התחבאה בשירותים.

אימה של המתלוננת תמכה בכל המתרחש מהרגע שמצאה את המתלוננת בדין ודברים עם המשיב כאשר היתה ברכבו ועד העליה לביתם, לרבות האיומים.

הסנגור המלומד מפנה לכך שלכאורה קיימות סתירות בין עדותה של האם לבין עדותה של המתלוננת.

ראיות לכאורה נבחנות בשאלה האם קיים פוטנציאל להרשעה. פוטנציאל כזה קיים גם קיים. מה גם, שאותן "סתירות" אינן בהכרח סתירות, שכן המתלוננת מציינת שבחלק מהזמן היא שהתה בחדר פנימי בבית. לטעמי, העובדה שהמתלוננת לא אישרה באופן גורף כל טענה שנטענה כנגד המשיב, דווקא מחזקת את מהימנותה, ככל שמהימנות היא עניין לשלב זה. לכך יש להוסיף שהמשיב עצמו קושר עצמו לנושא של איומים, ואני מפנה למשל לשורות 106-110 בהודעתו מיום 6.2.12.

באשר לתקיפה – עיינתי בתיק החקירה, ואף באשר לכך קיימות ראיות לכאורה, והסנגור לא חלק על כך. לטעמי, אותם בקיעים המתייחסים לשאלה של מידת ההתערבות של השכנים, הם עניין להליך העיקרי. התמונה העולה מתיק החקירה היא תמונה לפי המתלוננת היתה נסערת מאוד, וכך גם אימה. תמונה זו אינה בלתי מעוגנת במציאות של ההתרחשויות אותה עת. המשיב, לפי הראיות לכאורה עקב אחר המתלוננת, חסם את דרכה, בהמשך הכניס אותה בכוח לרכב, הכל תוך חילופי דברים רמים. העובדה שהמתלוננת בתוך התרחשות זו, ואף אימה, נסערת ואינה זוכרת את הדברים כהווייתם אינה עובדה שמנותקת מניסיון החיים. מסיבה זו, איני סבורה שהבקיעים עליהם מצביע הסנגור, מפחיתים מעוצמתן של הראיות לכאורה.

באשר לכליאת השווא – אני סבורה שדי בהודעתו של המשיב עצמו, כדי להצביע על ראיות לכאורה. המשיב עצמו מציין "אז מה אם אני עושה ככה (שורה 85) כאשר מעמתים אותו על כך שחסם את דרכה של המתלוננת, ואף מציין את הסיבה לכך, שהוא רצה שהמתלוננת תדבר איתו.

כפי שציינתי, העובדה שהמתלוננת הגיעה לרכבו של המשיב מרצונה אינה יכולה להיות מנותקת מהסיטואציה שקדמה לה (העובדה שהמשיב חסם את המתלוננת מלהיכנס לבניין לאחר שקודם לכן עקב אחריה), בהמשך, לא ניתן לנתק את מצבו של המשיב כפי שהיה באותה עת (בגילופין, כפי שעולה למשל מדו"ח הפעולה של השוטרת אנה), הצעקות הרמות, וכלל הסיטואציה מהנושא של כליאת השווא ברכב. בין אם המתלוננת ניסתה למנוע מהמשיב להיכנס לרכב, ובין אם רצתה לצאת ממנו, זהו עניין להליך העיקרי.

בהליך המעצר נבחנים המעשים עצמם ולאו דווקא החליפה המשפטית שלהם. התמונה העולה מתיק החקירה היא שהמשיב כפה את נוכחותו של המתלוננת, החל מרגע שיצאה מעבודתה, עבור בבית הוריה, לאחר מכן ברכב, לאחר מכן, גם כאשר עמדו במקום אנשים זרים, ונעשה ניסיון להרגיע את המצב, הוא המשיך ועלה לבית הוריה של המתלוננת. באותו מהלך, המשיב השמיע – כך לכאורה, איומים בסגנון כזה או אחר ואף בעט בדלת (לעניין הבעיטה בדלת אני מפנה לדו"ח הפעולה של השוטרת אנה). לאמור, סיטואציה חריפה, נמשכת על פני זמן רב, כאשר המשיב אינו מנתק את עצמו בשום שלב מהמתלוננת, ולאחר מכן מבית הוריה, אלא לאחר התערבות המשטרה.

משכך, אני סבורה שבמוקד העניין לא ניתן להתעלם מחריפותו של האירוע ולא ניתן לבטל את טענת המבקשת שהתנהגות מעין זו היא התנהגות שיש בה גוון אובססיבי.

מהנימוקים המנויים לעיל, אני סבורה שגם קיימות ראיות לכאורה וגם מתקיימת עילת מעצר.