מדינת ישראל נ' סויסה ואח'

החלטה

בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיבות עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדן, לפי סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), התשנ"ו-1996.

כנגד המשיבות הוגש כתב אישום המייחס להן עבירות של קשירת קשר וגניבה.

בנסיבות בהן על-פי עובדות כתב האישום, המשיבות ניצלו אדם מבוגר יליד 1937 אשר נפל קורבן למעשיהן, קשרו קשר לגנוב ממנו את כספו, הזמינו אותו לבית המשיבה 2 שם הוקרן לו סרט למבוגרים בלבד, המשיבה 2 התלבשה באופן חושפני, הציע למתלונן להוריד את מכנסיו ולנוח במיטתה, ובהמשך גנבו המשיבות את כספו של המתלונן בסך 20,000 ₪.

בעניינן של המשיבות התבקשו הארכות מעצר בתקופת החקירה, בעניינה של המשיבה 2 נעתר בית המשפט לבקשת המשטרה והורה על הארכת מעצרה לצורך חקירה עד להיום.

בענינה של המשיבה 1 התקיים דיון אתמול. בית המשפט לאחר שעיין בחומר החקירה קבע כי קיים חשד סביר לביצוען של העבירות המיוחסות לחשודה, ואולם החשד הסביר בשלב זה, בכל הנוגע לחשודה זו אינו ברף הגבוה. לפיכך מצא לנכון בית המשפט להורות על הארכת מעצרה של החשודה עד לשעה 21:00 ולאחר מכן תשוחרר בערבויות כספיות.

לאחר מתן ההחלטה ביקש נציג המבקשת להציג בפני בית המשפט חומר חקירה נוסף שלטעמו היה בו כדי לשנות את קביעת בית המשפט בכל הנוגע לחשד הסביר הקיים כנגד החשודה, ולצד זאת אף ביקש עיכוב ביצוע החלטה בית המשפט.

בית המשפט קבע כי משעה שקם מכסאו ונתן החלטה הרי שלא ניתן לשוב ולעיין בראיות חדשות ונעתר לבקשת עיכוב ביצוע והורה על עיכוב ביצוע ההחלטה למשך 24 שעות.

על החלטה זו של בית המשפט השלום הוגש ערר על-ידי ב"כ המשיבה 1.

במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסכמה שטיבה לא ברור לבית המשפט זה שכן כל אחד מהצדדים בדבריו הציג גרסה הפוכה בתכלית לגרסת חברו, בעוד המשטרה טוענת כי ההסכמה הינה כי ההסכמה לביטול עיכוב הביצוע אין בה כדי לאפשר לב"כ המשיבה לטעון כי בית המשפט לא יחזיר מי ששוחרר למעצר מאחורי סורג ובריח.

טוען מפורשות ב"כ המשיבה כי בכוונתו לטעון את אותה טענה בדיוק בדיון שהתקיים בבקשה.

למרות העמדות המנוגדות הללו שהוצגו לבית המשפט ובמסגרת ההסכמה כאמור, הורה בית המשפט על ביטול עיכוב הביצוע ועל שחרורה של המשיבה 1 לאלתר.

לפיכך בעת הזו שעה שכתב האישום ובקשות המצער תלוית ועומדות כנגד שתי המשיבות.

המשיבה 1 משוחררת בתנאי ערבויות בלבד והמשיבה 2 עצורה.

ב"כ המשיבות עתרו לדחיית הדיון לצורך לימוד החומר. ב"כ המשיבה 1 עתר כי התנאים שנקבעו בענינה בבית המשפט השלום בהליך מעצר הימים ולא שונו על-ידי בית המשפט המחוזי יעמדו בעינם עד לדיון בבקשה.

ב"כ המשיבה 2 עתרה לשחרורה של המשיבה כבר בעת הזו, תוך שמבקשת היא שלא תערך אבחנה בין המשיבה 1 לבין המשיבה 2 שכן כנגד שתיהן תלוי ועומד אותו כתב אישום בדיוק ואין מקום לאבחנה ביניהן.

ב"כ המבקשת עתר להארכת מעצרה של המשיבה 2 עד לדיון בבקשה, כמו גם עתר למעצרה של המשיבה 1 הגם שמשוחררת היא תוך מפנה הוא לאותה הצהרה של נציג המבקשת בערר כפי שפורטה לעיל.

לתמיכה בבקשת הסנגורים, להורות על שחרורם של שתי המשיבות בתנאי ערבויות בלבד, ביקשו הסנגורים לטעון כי ספק אם קמה עילת מעצר בעניינן של המשיבות, לנוכח העובדה כי מיוחסת להן עבירת רכוש "פשוטה".

אשר לעילת המעצר, אקדים ואומר כי איני יכולה לקבל טענת ב"כ המשיבות כי לא קמה עילת מעצר בענייננו.

נכון הוא כי עבירות רכוש אינן מקימות עילת מעצר סטטוטורית, יחד עם זאת נקבע בשורה ארוכה של החלטות, שיצאו מתחת ידי בית המשפט העליון, כי אין לשלול קיומה של עילת מעצר, בכל מקרה של עבירות המבוצעות כנגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם התקיימה עילת מעצר. היינו לבחון אם נשקף מן העבריין, אשר לו מיוחסת העבירה, סיכון לבטחון שלום הציבור ורכושו.