מדינת ישראל נ' סוויסה(עציר)

החלטה

בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

למשיב מיוחסות עבירות של התפרצות למקום מגורים, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 וכן גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין. כפי הנטען, ביום 24.9.13 בשעה 11:30 או בסמוך התפרץ המשיב לדירת מגורים בירושלים, בדרך שאינה ידועה במדויק למאשימה. המשיב נכנס לחדר השינה, חיטט במגירות וגנב שרשרת פנינים מעוטרת השייכת לגב' לאה לוי (להלן: "לאה"). לדירה הגיע יצחק לוי עם שני חבריו, יוחנן גרזון ויוסף גורבל (להלן: "יצחק", "יוחנן" ו"יוסף" וכולם יחד "השלושה"), השלושה הבחינו במשיב מחטט במגירות ועיכבוהו עד להגעת שוטרים. בחיפוש על גופו של המשיב נמצא הרכוש הגנוב.

ראיות לכאורה

ההגנה אינה חולקת על קיומן של ראיות לכאורה, הגם שלגישתה מדובר בעבירה לפי סעיף 406(א) לחוק העונשין ולא סעיף 406(ב), שכן לדברי העדים הדלת לא הייתה נעולה.

לאחר עיון בתיק החקירה, אני קובע כי קיימות ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות למבקש. הלה נתפס בכף בדירה הנדונה, על ידי יוסף, יצחק ויוחנן, ומסר להם הסברים לפיהם הוא חולה סרטן (הודעת יוסף) וכי נכנס לדירה בחיפוש אחר רב בשם לוי (הודעות השלושה). הסבר זה שהועלה גם על ידי המשיב בחקירתו נבדק, ובעל הדירה מר חיים לוי, המלמד בישיבה, הכחיש כי הוא מכיר את המשיב. בחיפוש, נתפסה אצל המשיב שרשרת, שלאה אישרה כי היא שייכת לה וכי ירשה אותה מאימה. עוד ציינה כי השרשרת הונחה במקום מסתור "עמוק בתוך מגירה בארון עץ בחדר השינה... וכדי להגיע לשרשרת בנאדם צריך לחפש ממש טוב" (ש' 7 להודעתה). כל אלה מבססים לכאורה את עבירות ההתפרצות והגניבה.

עוד אינני רואה פגם בסעיף העבירה שיוחס למשיב. סעיף 405 לחוק העונשין מגדיר התפרצות ככוללת פתיחת דלת "...במשיכה, בדחיפה, בהרמה או בכל דרך אחרת". מן הראיות עולה כי הגם שכאשר בני המשפחה יצאו מן הדירה לפני האירוע הם לא נעלו את דלת הדירה (הודעת יוחנן ש' 10, הודעת יצחק ש' 24, הודעת יוסף ש' 35), הם סגרו את הדלת (שם, ש' 4). פתיחתה של דלת סגורה בכל דרך מהווה, כאמור, התפרצות, ועל כן ניתן לייחס למבקש את העבירה לפי ס"ק (ב) הנ"ל. אציין, כי מסקנתי בהחלטה זו לא הייתה משתנה גם אם מדובר בעבירה לפי סעיף קטן (א). הדגש בהליך המעצר אינו על סעיף העבירה, אלא על טיב המעשים המיוחסים למשיב.

לסיכום, קיימות ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות למשיב.

עילת המעצר והיכולת להסתפק בחלופה

העילה הדומיננטית הינה החשש, כי אם ישוחרר המשיב ממעצר יסכן הוא את הציבור. העבירה מושא כתב האישום אינה הפעם הראשונה בה חוטא המשיב בפלילים וזאת, למרבה הצער, בלשון המעטה. לחובתו של המשיב עשרות הרשעות קודמות, בגין עבירות שהחלו בשנות השמונים בעודו נער, ומאפיינות את עשרות השנים שעברו מאז עד פסק הדין המרשיע האחרון שניתן בנובמבר 2011. עשייתו הפלילית כוללת עבירות רכוש למכביר, עבירות סמים, עבירות הונאה, הפרת הוראה חוקית ועוד. הוא ריצה מספר תקופות מאסר. זאת ועוד, בגין הרשעתו האחרונה נשלח המשיב למאסר בן 18 חודשים והוטלו עליו מספר עונשי מאסר מותנה, לרבות עונש של 24 חודשי מאסר הנוגע לביצוע עבירות התפרצות. המשיב הפר לכאורה התניה זו, בביצוע העבירות המיוחסות לו בהליך דנן.

על רקע זה, לא ניתן לקבל את עמדת ההגנה לפיה לא מתקיימת עילת המסוכנות. צבר הנתונים המפורט לעיל מעלה כי המשיב בחר בפשע כדרך חיים, בדגש על עבריינות רכוש סדרתית, כשלאורך חייו הוא חזר ונשפט בגין עבירות שביצע, ריצה עונשים משמעותיים אך חזר לסורו. המדובר, כך התרשמותי, ב"שור מועד" אשר מסכן את הציבור, ושאין סיבה להניח כי יזנח את דרך הפשע דווקא עתה. מכאן החשש הדומיננטי כי אם ישוחרר המשיב ממעצר הוא עלול לחזור ולבצע עבירות.

אינני סבור כי בעובדה שמדובר בעבירת רכוש יש לסייע למשיב. בנתונים המתאימים גם עבירות רכוש, לרבות אירועי התפרצות לדירות, עשויות להקים עילת מעצר וכן לחייב מעצר עד לתום ההליכים. הדבר עשוי להתרחש גם במקרה של אירוע יחיד, המצטרף לנתונים נוספים כגון עבר פלילי עשיר. לצד הלכת פרנקל הידועה (בש"פ 5431/98 (18.9.98)), אפנה גם לבש"פ 380/08 בדר נ' מדינת ישראל (5.2.08), בש"פ 2911/08 שוקרון נ' מדינת ישראל (10.4.08) ובש"פ 45/10 מסארווה נ' מדינת ישראל (8.1.10). במקרה אחרון זה נקבע כדלקמן:

"אין לראות בעבירות רכוש, כמו התפרצות לדירה או גניבת רכב, גזירת גורל שאין לה מענה בחוק ובפסיקה... העבירות של גניבת רכב או התפרצות לדירה, גם אם אינן מתוחכמות הן מסוג העבירות שיש בהן מסוכנות אינהרנטית נוכח הפוטנציאל להתפתחות אלימה. פריצה לבית או לחצרים מערערת את הבטחון האישי של הציבור..."

עוד נקבע שם, בפיס' 7 להחלטה, כי עבר פלילי בתחום הרכוש עשוי להצביע, בצירוף העבירה מושא כתב האישום, על שיטתיות בפעולתו הפלילית של אדם ומכאן מסוכנותו. דברים אלה יפים גם לעניינו של המשיב.

לצד המסוכנות, מעלים הנתונים בתיק זה קושי של ממש לתת במשיב את האמון, הדרוש לצורך שחרורו ממעצר. לעניין זה רלבנטית עשייתו הפלילית הרצידיביסטית, למרות עונשים שונים שהוטלו עליו בתקווה להרתיעו, וכן העונש המותנה שהפר לכאורה במקרה דנן והרשעותיו הקודמות בעבירות של הפרת הוראה חוקית והונאה. כל אלה מקשים להאמין, כי המשיב יכבד תנאי שחרור ולא יחזור לפשוע. כידוע, "הפרמטר החשוב ביותר לצורך שחרורו של נאשם לחלופת מעצר הוא מידת האמון שנותן בו בית המשפט" (בש"פ 2234/13 נחמני נ' מ"י, פיס' 10 (3.4.13)). פרמטר זה פועל לחובתו של המשיב.

שילוב זה של מסוכנות בדרגה גבוהה, יחד עם חוסר יכולת לתת במשיב את האמון הדרוש, מוביל אותי למסקנה לפיה במקרה הנדון קיים הכרח במעצרו של המשיב, ואין באפשרות של חלופת מעצר כדי להתמודד עם החששות הכבדים הכרוכים בשחרורו (השוו: עניין מסארווה הנ"ל, פיס' 7-8).

העתירה להפנות את המשיב לשירות המבחן

ההגנה העלתה עתירה זו בהתמקד באפשרות להפנות את המשיב להליך של גמילה מסמים. זאת, לנוכח העובדה עליה הסכימו הצדדים לפיה המשיב משתמש בסמים והטענה כי שימוש זה ניצב ברקע העבירות.

אין בידי להיענות לעתירה זו. זאת, משתי סיבות:

נימוק ראשון עניינו בהלכה לפיה "שקילת האפשרות לשחרור הנאשם לחלופת מעצר, טעונה בחינה דו שלבית. ראשית על בית המשפט לבחון אם חלופת מעצר כלשהי עשויה, ברמה העקרונית, לאיין את מסוכנותו של הנאשם. במידה שהתשובה לכך חיובית חובה על בית המשפט לבחון את מידת ההתאמה של חלופות מעצר קונקרטיות לנסיבות שלפניו" (בש"פ 7873/12 פלוני נ''מדינת ישראל, פיס' 14 (20.11.12)). דברים אלה יפים גם לגבי בחינת חלופות בידי שירות המבחן (עניין מסארווה הנ"ל, פיס' 8). לכן, ככל שההפניה לתסקיר נועדה לבחון את אפשרות שחרורו של המשיב לחלופה, תוך בחינת חלופות קונקרטיות, הרי שכפי שקבעתי לעיל אינני סבור כי במקרה דנן ניתן לשחרר את המשיב לחלופה ועל כן אין מקום לבדיקה בכיוון זה, תוך שימוש במשאביו המוגבלים של שירות המבחן.