מדינת ישראל נ' סווד

נוכחים:

ב"כ המאשימה: עו"ד אינאס סמוכה

הנאשם :נוכח

הסניגור: עו"ד חמוד אחסן, מטעם הסנגוריה הציבורית

גזר דין

1.הנאשם הורשע בביצוע עבירה לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"), לאחר שהודה כי בתאריך 14/11/09, בסמוך לשעה 22.30, החזיק סכין שאורך הלהב שלו כ- 7 ס"מ מחוץ לתחום ביתו או חצריו ואין בידו להוכיח כי החזיק בו למטרה כשרה.

2.לאחר שהורשע ובטרם טענו הצדדים לעונש, הופנה הנאשם לשירות המבחן, לצורך קבלת תסקיר בעניינו. זאת מאחר וישנה חובת תסקיר, לאור דברי ב"כ המאשימה כי בכוונת המאשימה לעתור להטלת עונש מאסר בפועל על הנאשם ולאור גילו של הנאשם בעת ביצוע העבירה (הנאשם יליד 6/4/89).

3.בתאריך 5/8/10 ניתן תסקיר בעניינו של הנאשם. בתסקיר מפרטת קצינת המבחן את נסיבות חייו של הנאשם ואת הרקע לביצוע העבירה ולאור התרשמותה כי הנאשם, שאין לו הרשעות קודמות, "מנהל כיום אורח חיים מאוזן יותר, הבא לידי ביטוי בתפקוד התעסוקתי והדאגה שמגלה כלפי בני משפחתו" ונכונותו של הנאשם להשתלב בהליך טיפולי "לבחינת דפוסי מחשבותיו והתנהגותו המכשילים", היא ממליצה להעמיד את הנאשם בפיקוח של שירות המבחן למשך שנה וחצי וכן להטיל עליו, בנוסף, מאסר על תנאי וקנס.

4.בישיבת יום 14/9/10 טענו הצדדים לעונש.

ב"כ המאשימה עתרה להטיל על הנאשם עונש שיכלול מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס. זאת לאור חומרת העבירה ומדיניות הענישה הנהוגה בסוג זה של עבירות.

הסניגור, לעומתה, ביקש להסתפק בהטלת מאסר על תנאי בלבד ואם בכל זאת יוטל מאסר, ביקש הסניגור לאפשר את ריצויו בעבודת שירות.

5.את דעתי באשר למדיניות הענישה הראויה כלפי מי שנתפס מחזיק סכין ברשות הרבים ואין בידו להוכיח שהוא החזיק בו למטרה כשרה, הבעתי בעבר יותר מפעם אחת. אין זה סוד שאני סבור כי לצורך מיגור תופעת הסכינאות שפשתה במקומותינו יש להטיל על כל מי שעובר עבירה לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין, אפילו עברו צח כשלג ואפילו אם לא הייתה לו, מלכתחילה, כל כוונה לעשות שימוש לא חוקי בסכין, עונש שיכלול גם מאסר בפועל, שלא בעבודת שירות, זאת כדי להעביר מסר כי מי שייתפס מחוץ לביתו ו/או לחצריו כשברשותו סכין, צפוי להישלח אל מאחורי סורג ובריח. אם מסר כזה ייקלט יקטן, כך אני מקווה, מספרם של נושאי הסכין המסתובבים ברשות הרבים ויקטן הסיכון של עשיית שימוש בסכין בשל חיכוך אקראי - כפי שזה קורה לא אחת - וכפועל יוצא מזה יפחת מספר מעשי הדקירה ומספר הנפצעים והנהרגים ממעשי הדקירה.

עד כמה גדולה הסכנה הטמונה בכך שאנשים, לרבות אנשים נורמטיביים, מסתובבים ברשות הרבים כאשר הם נושאים עמם סכין - ובהקשר זה ראוי לאזכר את דברי כב' השופטת הגב' ד. ברלינר בע.פ. (עליון) 6508/05, פלוני נ. מדינת ישראל, כי "המרחק בין סכין המצוי בכיס - לבין שליפתו הוא קצר ביותר והתוצאות הטרגיות אינן מאחרות לבוא" - ניתן ללמוד מכך שכמעט ואינו עובר יום מבלי שאמצעי התקשורת ידווחו על אירוע דקירה כזה או אחר, בו יש נפצעים ולעיתים גם הרוגים, כאשר לא אחת המעורבים במעשי הדקירה הם אנשים חסרי עבר פלילי.

על הצורך בענישה מחמירה כלפי מי שעובר עבירה לפי סעיף 186 לחוק העונשין עמד גם ביהמ"ש המחוזי בחיפה, באומרו, בע.פ. 3077/08, מרגאן מוחמד נ. מדינת ישראל כי

"... העבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה היא עבירה שצריך להילחם בה ולשרש אותה. החזקת סכין שלא כדין עלולה להביא לכך שבסופו של יום תישלף הסכין ויעשה בה שימוש פוגעני שיכול לגרום חבלה חמורה או חלילה למוות. למרבה הצער, אנו עדים למקרים רבים של שימוש חוזר ונעשה בסכינים, בסכסוכים של עניינים שלא כלום. שימושים אלה בסכינים מחייבים את בתי המשפט לעשות שימוש בסמכות שניתנה להם ולהורות על עונשים חמורים כדי להביא לשירוש התופעה".

ראוי לציין שבאותו מקרה נדון עניינו של אדם ללא כל עבר פלילי, נורמטיבי לחלוטין, בעל משפחה, ששירות המבחן נתן תסקיר חיובי בעניינו והמליץ להסתפק בהטלת ענישה שיש בה אלמנט הרתעתי ומציב גבולות לעתיד, ובערכאה הראשונה הוטל עליו, בין היתר, עונש מאסר לתקופה של 2 חודשים, עונש שאושר ע"י ערכאת הערעור.

גם ביהמ"ש העליון, בשורה של החלטות שניתנו על ידו בבקשות רשות ערעור שהוגשו ע"י נאשמים שנדונו למאסר בפועל בגין ביצוע עבירה לפי סעיף 186 (א), הביע את דעתו שיש להחמיר בענישה בעבירה זו. כך, למשל, נאמר ברע"פ 242/07 (ליאוניד אולימבוב נ. מדינת ישראל) כי

"... אין צורך להכביר מילים על כך שסכין קוראת לשלוף ולדקור כשם שפירצה קוראת לגנב. 'תת תרבות הסכין', על גילוייה השונים - מהחזקת הסכין ועד לשימוש אלים בה – היא אורח תדיר, לא רצוי, בבית המשפט... היא כבר גבתה לא מעט חיי אדם, ועל כן אין מנוס מענישה מרתיעה לגביה, בכל גילוייה".

גם כב' השופט מר ס. ג'ובראן הביע את דעתו, ברע"פ 2932/08 (מוחמד מרגאן נ. מדינת ישראל), בו נדונה בקשת רשות ערעור על פסק הדין שניתן בע"פ (חיפה) 3077/08 הנ"ל, כי "העבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה היא עבירה שיש למגר אותה, ופגיעתה בציבור היא פגיעה קשה".

6.אמנם ייתכנו מקרים בהם ניתן לסטות ממדיניות הענישה, כפי שפורטה בסעיף 5 דלעיל, ולא להטיל על נאשם שמורשע בביצוע עבירה לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין עונש הכולל מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח – בהקשר זה ראוי להזכיר שהענישה הינה אינדיבידואלית ולכן יש לבדוק כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו - אולם מקרים אלה חריגים.