מדינת ישראל נ' סגל

בפני

כב' השופט אהרן האוזרמן

הכרעת דין

הנאשמת זכאית מחמת הספק.

כנגד הנאשמת נרשמה ביום 28.02.11 הודעת תשלום קנס המייחסת לה עבירה של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים את חצייתו בבטחה, על גבי מעבר חצייה, (להלן: הדו"ח), עבירה על תקנה 67(א) לתקנות התעבורה.

הנאשמת כפרה באישום המיוחס לה וביום 26.02.2012 נשמעו בפני הראיות בתיק שבנדון.

מטעם המאשימה העיד עד התביעה השוטר רס"מ הרי קוסטה, עורך הדו"ח, והוגשו דו"ח הודעת תשלום קנס (ת/1) וסקיצה שערך העד בביהמ"ש ביום עדותו, לבקשת התובעת.

על פי גרסת המאשימה, בתאריך 28.02.11 בשעה 07:45 בבוקר, נהגה הנאשמת פרטית דייהטסו בתל אביב, ברחוב סלמה ממערב למזרח, התקרבה אל מעבר החצייה המסומן בכביש סמוך לבית מס' 58, שם לא אפשרה להולך רגל שחצה על גבי המעבר להשלים את חצייתו בבטחה.

במקום השמור לרישום הנסיבות המיוחדות של המקרה בדו"ח, רשם השוטר:-

"... הבחנתי בהולך רגל שחצה את המעבר מכיוון דרום עבר את הנתיב הימני והגיע לתחילת הנתיב השני מימין (פס תשיעי) ונעצר בעקבות הרכב הנ"ל שהחל בנסיעה. הולך הרגל היה כ- 0.50 מ' מימין וממול לרכב".

בנוסף רשם השוטר כי:-

"הרכב הנ"ל נעצר במקביל לרכב פרטי אחר, ואיפשרו להולכי רגל אחרים לחצות מכיוון צפון ודרום...,. לפתע הרכב הנ"ל החל בנסיעה"

הנאשמת בקשה להישפט, התייצבה בפני ביהמ"ש בישיבת ההקראה שם כפרה וטענה כי - "אני אפשרתי להולכי רגל לחצות בבטחה". בהמשך בפתח דיון ההוכחות כפרה בפני הנאשמת ועיקר טענתה כפי שנרשמה בפרוטוקול היא: "אני עצרתי, נתתי לכל הולכי הרגל לעבור וכשהתחלתי לנסוע לא היה אף אחד על המעבר". [עמ' 2 ש'- 17). בהמשך בעדות ראשית חזרה הנאשמת בתוקף על גרסתה – "עמדתי במשך כמה דקות ואפשרתי להולכי רגל לחצות את הכביש, משסיימו לחצות משני הכיוונים התחלתי בנסיעה ..."

המחלוקת בין הצדדים היא לפיכך, ברורה פשוטה וחד משמעית, ומתרכזת בשאלה אחת והיא - האם היה הול"ר על גבי מעבר החצייה ובקרבת רכב הנאשמת, כאשר החלה הנאשמת בנסיעה, לאחר שעמדה לפני המעבר ואפשרה להולכי רגל לחצותו.

יש לזכור כי על פי הוראת סעיף 67(א) לתקנות התעבורה חובת נהג המתקרב למעבר חצייה היא לאפשר להולכי רגל החוצים "להשלים את החצייה בבטחה". לצורך כך קובעת התקנה כי על הנהג, (לפי שיקול דעתו) אפילו לעצור את רכבו לשם הבטחת החצייה. אין חובה לעצור לפני המעבר. החובה היא לאפשר חצייה בטוחה ולמנוע סיכון הולכי הרגל החוצים במעבר.

התנאי הבסיסי הנדרש על מנת להרשיע נהג בעבירה על תקנה זו הוא יצירתו של סיכון או הפרעה להולך הרגל במסלול חצייתו. כוונת המחוקק היא לשמור על "בטחונו" של הולך הרגל כוונה זו נלמדת ישירות מלשון התקנה הנוקטת במונח "בבטחה".

לאחר ששמעתי את הצדדים, בחנתי את הראיות, לא אוכל לקבוע במידה הנדרשת בהליך הפלילי, כי הנאשמת באופן נהיגתה את רכבה סיכנה את בטחונו של הולך רגל, ובכך עברה את העבירה המיוחסת לה בכתב האישום.

עד התביעה רשם תיעוד קצר ולאקוני של ההפרעה שנגרמה להולך הרגל, שעל פי עדותו "עצר" בעקבות זה שהנאשמת החלה "לפתע" בנסיעה. אינני יכול לקבוע ברמה הנדרשת בהליך הפלילי כי עצירת הולך הרגל נבעה מתחילת נסיעת הרכב או מהתנהגות הנאשמת. יתכן כי הולך הרגל עצר מסיבה אחרת.

הוראת סעיף 67(א) לפקודת התעבורה דורשת כיסוד מיסודות העבירה שאופן הנהיגה של הרכב יהא בו כדי לסכן את הולך הרגל. יש צורך בתשתית ראייתית לכך שנוצר סיכון או חשש לביטחונו. הדברים נכונים שבעתיים כאשר מדובר על מעבר חצייה רחב, כמו מעבר החצייה דנן, שחוצה לרוחבו שטח של 4 נתיבי נסיעה!

פרוש אחר של לשון החוק שגורס כי די בהמצאות הול"ר על המעבר גם ללא קירבה מסכנת לרכב, יהיה למעשה תקנה שהציבור לא יכול [וגם לא נזקק] לעמוד בה שכן במעבר חצייה רחב, ובמיוחד במעבר כמו במקרה שלנו, בהתחשב באורכו ובמיקומו במרכז רחוב הומה אדם, בשעה שבה תנועת הולכי רגל מוגברת, לא יוכלו רכבים לעבור את מעבר החצייה שכן תמיד ימצא הולך רגל בקצה המעבר, גם אם לא בקירבה מסוכנת.