מדינת ישראל נ' נצר אללה

גזר דין

העבירות

הנאשם יליד 1968 הודה והורשע בנהיגה ביום 7/5/12 ללא רישיון נהיגה בתוקף, ללא רישיון רכב בתוקף וללא ביטוח חובה בתוקף.

רישיון הנהיגה של הנאשם פקע ב- 2009 בשל חובות בהוצל"פ ובגין קנסות ואילו רישיון הרכב פקע חודשיים וחצי לפני נהיגתו.

עברו התעבורתי והפלילי של הנאשם

הנאשם נוהג משנת 98 ולחובתו 37 הרשעות קודמות, שהחלו עוד קודם לקבלת רישיונו (בשנת 96 ובשנת 97 נהג בלא שהוציא רישיון נהיגה ונגזרו עליו בין היתר 4 ח' מאסר על תנאי למשך 3 שנים ופסילה מלהוציא רישיון נהיגה למשך חודשים ארוכים).

משנת 2011 ועד לעבירה הנוכחית נתפס הנאשם נוהג ארבע פעמים נוספות ללא רישיון נהיגה.

בנוסף, לנאשם שתי עבירות פליליות, האחת משנת 2001 ועניינה הונאה בכרטיסי אשראי והשנייה משנת 2004 הנוגעת להסעת שב"ח בגינה ריצה בין היתר עונש של 45 ימי מאסר בפועל.

טיעוני הצדדים לעונש

המאשימה ביקשה להשית על הנאשם מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פסילה מלהוציא, פסילה על תנאי וקנס, ואילו הסנגור ביקש להתחשב במצבו הכלכלי של הנאשם שעובד קשה לפרנסתו. היות שחובות בהוצאה לפועל ולמרכז לגביית קנסות הן אלו שגרמו להגבלת רישיונו, מבקש הסנגור להשית על הנאשם קנס סמלי ומאסר על תנאי, וזאת מהטעם שאין שאין להענישו על מצבו הכלכלי.

עוד טען הסנגור, כי רמת הענישה בעבירה זו נעה מקנס סמלי למאסר בעבודות שירות לתקופה קצרה. הוא הפנה לגזרי דין שונים, לרבות גזר דין שניתן ב 27/9/12 בעניינו של הנאשם (עבירה זהה שנעברה חמישה חודשים קודם לעבירה עליה נדון בפני), שם גזר עליו כב' השופט ד"ר א. טננבוים קנס בסך 2,000 ₪ מתוכם 50 ₪ בגין האישום שבפניו והיתרה לכיסוי יתר חובותיו למרכז לגביית קנסות (תת"ע 3442-03-12). ייאמר לזכותו של הנאשם כי קנס זה בניגוד לקנסות אחרים שולם על ידו.

דיון

נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף, במיוחד כזו החוזרת על עצמה חמש פעמים, כמוה בעיני כנהיגה בזמן פסילה, זו גם זו, נעדרת כיסוי ביטוחי אשר פוגע במידה מסוימת בנוסעי הרכב במקרה של תאונת דרכים, שתי העבירות מלמדות על זלזול, האחד ברשות המחוקקת או המבצעת והשנייה ברשות השופטת.

מתחם הענישה אכן נע מקנס סמלי ועד מאסר בפועל לתקופה קצרה, הדבר תלוי לא רק בנסיבותיו האישיות של הנאשם, בעברו התעבורתי ובשאלה האם לחובתו מאסר על תנאי בר הפעלה, אלא גם בהשקפתו של המותב הדן את הנאשם ביחס להגבלת רישיון נהיגה כסנקציה סבירה לאי תשלום חובות אזרחיים (עפ"י סעיף 66 א (6) לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1968 שחוקק בשנת 2008) וקנסות. יש הסבורים כי זו הסנקציה היחידה הגורמת לחייבים לסלק חובם ויש הסבורים כי הגבלת רישיון הנהיגה מביאה להגדלת ציבור עברייני התנועה בהיקף נכבד, ושלא לצורך (מעל 300,000 נהגים הוגבל רישיונם, ראה מאמרו של ד"ר טננבוים וסיוון רצון, מגמות בדיני תעבורה וביקורת החמרת הענישה, דין ודברים תשע"ג בהוצאת אוניברסיטת חיפה).

לטענת הסנגור אין מקום להעניש את מי שמשבר כלכלי פקד אותו. מנקודת מבטו של הנאשם יתכן והטענה מוצדקת, אך מנקודת המבט של נושים שלא קיבלו את כספם מהנאשם (ולא תמיד מדובר במוסדות אלא גם בבעלי עסקים קטנים שסיפקו מוצר ולא קיבלו את תמורתו), מדובר בשערוריה ובאוזלת יד של המערכת השיפוטית (ההוצאה לפועל), דבר הגורם לירידה במוסר התשלומים ופוגע בהתנהלות כלכלית סדירה (השימוש בשיקים כמעט ונעלם מהמשק הישראלי, בשל חוסר יכולת הגבייה באמצעות מערכת ההוצאה לפועל). אם הנאשם חייב כהצהרת הסנגור גם למרכז לגביית קנסות, משמע, הוא לא ממלא אחר פסקי דין פליליים ולא רק אזרחיים.

במצב דברים זה, ולאור העובדה כי הנאשם טרם הסדיר רישיונו, אם איענה לבקשת הסנגור ואשית על הנאשם פעם נוספת קנס סמלי ללא כל סנקציה ממשית, הכיצד אמנע ביצוע עבירה דומה בעתיד וכיצד יועבר המסר לנאשם כי אסור בתכלית האיסור לנהוג ללא רישיון נהיגה בתוקף?

גזר הדין

לאחר ששקלתי טיעוני הצדדים, לאור מתחם הענישה הרחב ולאור כך שקנס כספי אינו מהווה סנקציה ממשית לנאשם, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים:

אני מצווה על מאסרו של הנאשם למשך 5 ימים. נוכח התקופה הקצרה והסמלית, אין מקום להשית עליו מאסר בדרך של עבודות שירות.

אני מצווה על מאסרו של הנאשם למשך 4 חודשים וזאת על תנאי למשך שלוש שנים, אם יעבור על הוראות סעיף 10 א' ו/או 67 לפקודת התעבורה תשכ"א–1961, שעניינם נהיגה בפסילת רישיון או נהיגה ללא רישיון נהיגה.