מדינת ישראל נ' נסאסרה

הכרעת דין

בית המשפט הודיע בדיון הקודם כי החליט לזכות את הנאשם בתיק זה תוך שנימוקי הכרעת הדין

יפורסמו בנפרד.

במצב המשפטי המתואר לעיל, להלן נימוקי הכרעת הדין:

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו אחריות לגרימת תאונה עצמית במהלכה התהפך עם רכבו לצד הדרך.

המדינה טענה כי הנאשם נהג בחוסר זהירות את רכבו מה שהוביל לאבדן השליטה בו ולהתהפכות רכבו במקום ובשעה המתוארים בכתב האישום.

הנאשם מצדו טען כי נהג בזהירות רבה, וכי מטח חזק ובלתי צפוי של ברד מעורב בגשם הוביל את רכבו להחלקה, לאבדן שליטה ובסופה להתהפכות העצמית.

ניתוח המצב המשפטי הרלוונטי -

בע"פ 237/55 רפיק סלים ריזק נגד היועמ"ש קבע בית המשפט העליון את הדברים הבאים:

"תמימי דעים אנו עם ב"כ המערער כי התחלקות מכונית, כשהיא לעצמה, אינה עשויה לשמש הוכחה על רשלנות נהגה, משהתנגשה המכונית במכונית אחרת. כן אנו מקבלים את טענתו של בא כוח המערער כי כל ספק המתעורר בלב השופט בקשר לגרם התאונה, מן הדין שיפסוק לטובת הנאשם "

(הלכה זו נחזרה גם בע"פ 489/74 שטם נגד מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 256)

אלא שבכך לא תם ניתוח המצב המשפטי, שכן בעקבות הלכה ותיקה של בית המשפט העליון בפרשת דגני (50/68 דגני נגד מדינת ישראל , פ"ד כב (2) 274) נקבעו בע"פ (ת"א) 71696/03 מדינת ישראל נגד חן בן משה ישרים ע"י הרכב בראשותה של כבוד השופטת ברלינר הדברים הבאים:

"הלכה היא כי במקרה של סטייה פתאומית מן הדרך, הנטל הוא על הנהג להסביר את סיבת הסטייה. אני מפנה לדברים שאמרנו בסוגיה זו בהזדמנות אחרת:

"לענין נטל הראיה, השקפתי היא, כי צדק בית-משפט קמא, שהנטל להסביר את הסטייה לנתיב הנגדי מוטל היה על כתפי המערער. זאת, משום "כלל הדרך" (כפי שכונה בע"א 506/64 גל ואח' נ' שטופר ואח', פ"ד יט(2) 556). הלכה היא, כי "אין טבעה של מכונית להחליק על גבי הכביש מאליה. לכאורה מצביעה ההחלקה על אי נקיטת אמצעי זהירות נאותים מצד הנהג ... אינני מוכן לעשות כאן כל הבחנה בין טענת החלקה סתם ובין הידרדרות לתוך המסלול הנגדי עקב החלקה. בשני המקרים הייתי מעביר אל הנאשם או אל הנתבע את הנטל להביא ראיה בדבר הנסיבות שיכלו להביא לידי החלקת המכונית ..." (ע"א 442/82 בלגשווילי נ' אלגבארין ואח', פ"ד מב(2) 737, 743) ... על התביעה להוכיח את פרטי הרשלנות שהיא מייחסת לנהג. במקרה זה יצאה התביעה ידי חובה בהוכחה שהמערער סטה לנתיב הנגדי. ... כאמור, יוצרת הסטייה לנתיב הנגדי חזקת רשלנות, שהיא חזקה שבעובדה, המבוססת על ניסיון החיים והשכל הישר. חזקה זו מעבירה, כאמור, על שכמו של הנאשם את הנטל הטקטי, לסתור אותה" (ע"פ 70768/01 אהרון אלקיים נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי לג (4) 909; וראה גם ע"פ 71208,71190/03 וולודרסקי נ' מדינת ישראל (תק-מח 2004(3) 6892); ע"פ 70007/01 יצחק אלבו נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי לב (9) 417; ע"פ 50/68 דגני נ' מדינת ישראל, פ"ד כב (2) 274).

בית-משפט קמא, אמנם הזכיר הלכה זו, אך נראה לי, שעל אף זאת, דן בשאלת רשלנותו של המשיב, כאילו על התביעה הנטל להוכיח את פרטי הרשלנות או הנסיבות או הסיבות שהביאו לסטיית הרכב ולהחלקתו. ולא היא."

בהתאם לחוק ולפסיקה, רכב אשר נע על הכביש נדרש לנסוע במהירות המתאימה לתנאי הדרך, לשמור על נתיב נסיעתו, ובשום שלב (אלא לצורך עקיפה בתנאים שנקבעו בחוק) אינו אמור לסטות במתינות או בפתאומיות לנתיב הנגדי.

חובת זהירות מוגברת חלה על נהג כאשר התנאים הסביבתיים קשים, דוגמת חשיכה או כביש רטוב.

פסיקת בית המשפט העליון קבעה באופן חד משמעי כי סיטואציה מוכחת בה רכב סטה לנתיב הנגדי מנתיב נסיעתו הרגיל תעביר את הנטל לנאשם להראות כי גורם בלתי תלוי בו ובלתי צפוי גרם לסטייה.

המשמעות הפרקטית היא כי מרגע שאין מחלוקת באשר לעצם הסטייה של רכב הנאשם מנתיב נסיעתו, קמה חזקה שבעובדה כי הנאשם התרשל, ומצוי הוא מרגע זה במצב בו הנטל לסתור את חזקת הרשלנות שלו עצמו מונח על כתפיו.

מן המצב המתואר לעיל, ומאחר והצדדים אינם חלוקים בשאלת איבוד השליטה של הנאשם