מדינת ישראל נ' נימוי

החלטה

אירוע שהתרחש בשעות הבוקר של יום 17/7/08. א.ג., פעוט בן שנה, שיחק בחדר המטבח בבית הוריו, אשר שהו אותה עת בחו"ל. הוא לא ידע, ומפאת גילו, לא יכול היה לדעת, כי סכנה אורבת לו בסמוך, מבעבעת בתוך סיר, שהונח על כיריים, שאש בערה בהם, ושהונחו על שתי שידות, האחת על השנייה. לפתע, אסון בא על הפעוט, עת נפל הסיר מהכיריים, ותכולה של מרק רותח נשפכה עליו. פניו וגבו נכוו קשות. בחדר עצמו שהתה מי ששימשה המטפלת של הפעוט, היא הנאשמת. זו ידעה כי הפעוט משחק בחדר המטבח, בסמוך לסיר, ובקרבת האש המסוכנת. היא כשלה עמוקות במילוי תפקידה.

הפעוט נכווה ב – 21% משטח גופו, בדרגה שנייה עד שלישית, אושפז בבית חולים מיום האירוע ועד ליום 31/7/08, ונזקק לטיפולים רפואיים לאחר שחרורו מהאשפוז.

הנאשמת הורשעה, על יסוד הודאתה בעובדות הנ"ל, בעבירות של הפרת חובה של הורה או אחראי על קטין, לפי סעיפים 337 ו- 323 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, וחבלה ברשלנות, לפי סעיף 341 לחוק הנ"ל. הנאשמת הודתה כי במעשיה ובמחדליה הנ"ל הפרה היא, שלא כדין, את חובתה לדאוג לבריאות הפעוט ואף סיכנה את חייו, עת אפשרה לו לשהות סמוך לכיריים ולסיר, ולא נקטה בכל פעולה למנוע גרימת חבלה לפעוט, לרבות הרחקת הפעוט מסביבת הכיריים, על אף האש שבערה תחתיו ותכולתו הרותחת, ועל אף שידעה כי השידות אינן יציבות, ולא שמרה על קשר עין רציף עם הפעוט להשגיח על מעשיו, על אף שידעה על כך שהוא שיחק בסביבת הכיריים.

הודאת הנאשמת, על יסודה היא הורשעה, כאמור, ניתנה במסגרת הסדר טיעון בין הצדדים, לפיו, ביקשו הם מבית המשפט להשית על הנאשמת עונש של מאסר על תנאי ופיצוי לפעוט.

ב"כ המאשימה, בטיעוניה לעונש, ציינה את חומרת מעשיה ומחדליה הנ"ל של הנאשמת, טענה כי המדובר ברשלנות פושעת, שגרמה לפעוט פציעות חמורות וסבל כבד בו יישא כל חייו, וכי עקב נזקיו אלה יזדקק הוא, נוסף על הטיפולים שקיבל נכון להיום, לטיפולים עתידיים רבים, ועתרה לכך שבית המשפט יאמץ את הסדר הטיעון הנ"ל, ויטיל על הנאשמת מאסר על תנאי ויחייבה בפיצוי הולם, אשר יאפשר המשך הטיפול בפעוט.

הסנגור, בטיעוניו לעונש, טען כי הנאשמת הינה בת 61, מתגוררת עם בעלה, בן 62, שאינו עובד, שניהם מתקיימים מהבטחת הכנסה. כן הוסיף הסנגור כי הנאשמת החלה לאחרונה לעבוד בטיפול בקשישים, למספר שעות בשבוע, ומשכורתה הראשונה הייתה בסך של כ- 300 ₪ בלבד, ולכן, על הפיצוי שיוטל עליה לעמוד ביכולתה הכלכלית הנ"ל. הסנגור ציין עוד כי עד לאירוע נשוא כתב האישום, הנאשמת ביצעה את תפקידה, כמטפלת בפעוט, באופן תקין. כן ציין כי הנאשמת קיבלה אחריות על מעשיה ומחדליה, מצטערת על כך וכואבת את הסבל שנגרם לפעוט. כן טען הסנגור כי הכיריים היו מונחים בצורה המתוארת לעיל, עוד בטרם נכנסה הנאשמת לבית הורי הפעוט, ולכן, הורי הפעוט היו צריכים לדאוג כי הכיריים לא יונחו בצורה הרשלנית בה הם הונחו שם אותו יום, ואת זאת הם לא עשו.

אמו של הפעוט, גב' סבטה גרצמן, ציינה, בטרם הטיעון לעונש, כי האירוע הרס את חייה וגרם לבנה הפעוט סבל וכאב נוראיים, וכי היא ובעלה נאלצו לעזוב את עבודתם, ונרתמו לבדיקות ולטיפולים הרפואיים להם נזקק בנם, עקב החבלות שנגרמו לו, אשר מלבד הסבל שגרמו, דרשו הוצאות כספיות כבדות. גב' סבטה ציינה כי צפויים לבנם טיפולים נוספים בעתיד, עד הגיעו לגיל 13 שנים, של שיקום פיזי ונפשי.

סבתו של הפעוט, גב' מרינה גרצמן, תיארה את מצבו הגופני של הפעוט כפי שנגרם כתוצאה מהכוויות מהן סבל, והוסיפה כי שיקומו של הפעוט דורש, בין היתר, ניתוחים פלסטיים והשתלת שיער. גב' מרינה ציינה עוד כי נאסר על הפעוט להיחשף לשמש, וכי הוא החל לפחד מחושך.

החבלות והכוויות שנגרמו לפעוט, עקב רשלנותה של הנאשמת, מתועדות בתמונות שהוגשו מטעם המאשימה, כראיה לעונש, וסומנו ת/2. התמונות מנציחות כוויות קשות ומצמררות בפניו ובגבו של הפעוט. כוויות אלה, שהינן בדרגה גבוהה, גרמו וגורמות לפעוט סבל בל יתואר, כאב בלתי נסבל, והגבלה ניכרת בתפקודו היומיומי. הבהלה, ההלם והכאב ניבטים מעיניו של הפעוט, שכל אשר ביקש היה לשחק ליד הנאשמת, היחידה ששהתה בסביבתו, ומצא את עצמו נכווה ע"י נוזל רותח, שנשפך מתוך סיר. אך בן שנה היה הפעוט אותה עת, והיה, בגיל זה, קורבן למחדל עמוק של הנאשמת.

רשלנות פושעת היא רשלנותה של הנאשמת. מחדלה בלתי נתפס הוא, וכישלונה חריף וחריג בחומרתו. הנאשמת אמורה הייתה להוות עבור הפעוט עין משגיחה, יד תומכת ומלווה, ומגן מפני כל סיכון לשלומו. במקום זאת, היא זנחה את תפקידה לטפל בפעוט, לדאוג לצרכיו, להשגיח עליו ולהרחיקו מכל רע. היא הפרה את האימון שהורי הפעוט נתנו בה, עת הפקידו בידיה את היקר להם מכל, כשאמונה בלבם כי הנאשמת, מטפלת בתפקידה, תשמור עליו מכל צרה.

הצהרותיהן של אמו ושל סבתו של הפעוט אמרו סבל בל יתואר, של הפעוט ושלהם. חייהם של הפעוט ובני משפחתו השתנו ללא היכר, כתוצאה מהפגיעה הפיזית והנפשית שנגרמה לו עקב רשלנותה של הנאשמת. סבלו של הפעוט, בכיו, הכאב שהוא חווה מדי יום, הטיפולים המורכבים השונים וההשגחה המתמדת והחריגה, ילוו אותם למשך שנים רבות, בהליך ארוך וקשה של שיקום פיזי ונפשי של הפעוט, והכרוך גם בהוצאה כספית ממשית.

לאור מכלול השיקולים ונסיבות הנ"ל, שוכנעתי כי דינו של הסדר הטיעון לדחייה.

בית המשפט העליון, בע"פ 1958/08, פלוני נגד מדינת ישראל ( נז (1) 577 ), קבע את המבחנים אשר ינחו את בית המשפט בבואו להכריע האם לאמץ או לדחות הסדר טיעון שהושג בין הצדדים. בית המשפט ציין את היתרון שבבסיס הסדר טיעון, וקבע כי:

" הכל מסכימים כי האינטרס הציבורי במובנו הרחב מחייב את בתי

המשפט לעודד קיומם של הסדרי טיעון. קיום הסדרי טיעון מאפשר

פריסה רחבה יותר של אכיפת החוק ובכך יש כוח מרתיע כשלעצמו,

העשוי לאזן את אפקט ההקלה בעונש במקרה הקונקרטי.

הסדר הטיעון אשר נכרת בהתאם לכללים ועל פי שיקולים ראויים,

מקצר את עינוי הדין של הנאשם ושל נאשמים פוטנציאליים הממתינים