מדינת ישראל נ' נחמיאס

החלטה

בפני טענה שאין להשיב לאשמה .

האשמה מיוחסת לנאשם הינה כי ביום 29.4.11 בשעה 02:35 נהג הנאשם ברכב פרטי בהיותו שיכור, בכך שבדוגמה של אויר נשוף שלו נמצא כי ריכוז אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף הינו 415 מיקרו גרם, העולה על המידה הקבועה, בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה ותקנה 169ב' לתקנות התעבורה סמל סעיף 6603.

הנאשם כפר במיוחס לו בעבירה.

בסיום פרשת התביעה , טען ב"כ הנאשם כי מאחר שלא הוסבר נוהל עיכוב, או הסבר העיכוב לא רשום, הרי שלטענת ב"כ העיכוב לא בוצע כדין ועקב כך על פי הלכת בן חיים (רע"פ 10140/09) ועל פי הלכת יששכרוב ( 5121/98) עקב כך שהעיכוב לא בוצע כדין, גם הבדיקה לא נלקחה כדין ומכוח זה לפסול את הבדיקה.

מנגד, טוענת ב"כ המאשימה כי לפי ביצוע הנוהל העיכוב כדין אינו מעלה ואינו מוריד מביצוע העבירה ואינו מרוקן את העבירה מתוכן, על פי הלכת יששכרוב היה מדובר על כך כי לא ניתנה הזכות להיוועצות ואינה רלבנטית למקרה דנן ויש לדחות את טענת חברי.

דיון והכרעה.

ההלכה היא כי בשלב זה של הדיון, אין בימ"ש שוקל שיקולי מהימנות ואינו מעניק משקל ראייתי לראיות שנשמעו בפניו. הטענה ש"אין להשיב לאשמה" נבחנת בהנחה שהראיות שבאו לחובת הנאשם ואפילו מדובר אך "בחלקים" או "בשברים" של עדות – תזכינה במלוא האמון והמשקל הראיתי. זאת ועוד, די בקיומן של ראיות דלות להוכחת יסודות העבירה כדי לחייב את הנאשם להשיב על האשמה. לעניין זה ראה בספרו של יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים, מהדורה מעודכנת – תשס"ג 2003, חלק שני, עמ' 1048-1501. כאמור, די בראיות בסיסיות על מנת לחייב את הנאשם להשיב לאשמה.

במקרה דנן, כמות האלכוהול שנמדדה בדגימת אויר נשוף של הנאשם עולה על הכמות מהסף הקבוע בחוק. מדובר בכמות אלכוהול שאינה גבולית אלא גבוהה יחסית ויש בה ראיה, ולו לכאורה, כי הנאשם היה שיכור.

בית המשפט העליון קבע כי תוצאת בדיקת הנשיפה מהווה משום ראיה לכאורה להוכחת האשמה של נהיגה בשכרות (ראה,בש"פ 6595/08 מיכאל יעקובסון .נ. מדינת ישראל  (וזאת לצורך הארכת הפסילה המנהלית.יש לומר כי משמעותה של "ראיה לכאורה" לצורך הארכת הפסילה היא תשתית ראייתית לכאורית המקימה "סיכוי סביר" להרשעה (ראה, בש"פ 8087/95 זאדה .נ. מדינת ישראל). "ראיה לכאורה" בקשר לטענה שאין להשיב לאשמה, אינה צריכה מבחינה איכות הראיות לבסס סיכוי סביר להרשעה. המבחן הוא "מבחן חיצוני" של ראיות התביעה "על פניהן". ראה, בש"פ 825/98 מדינת ישראל .נ. מוחמד דחלה.

עוד יש לומר כי על פי הפסיקה ניתן להרשיע בעבירה של נהיגה בשכרות אף ללא הסתמכות על בדיקה מדעית אלא על סמך ראיות אחרות,אשר בהצטברותן, יש כדי להוכיח את האשמה מעבר לספק סביר. ראה, רע"פ 5227/08 מיכל אמדורסקי .נ. מדינת ישראל, ורע"פ 2133/08 ראובן חיים אריאל .נ. מדינת ישראל. 

במקרה זה בדיקת המאפיינים הצביעה על סממנים של שכרות אשר התבטאו בריח אלכוהול, והודאת הנאשם בתחקור החשוד כי שתה וויסקי 2 כוסות, ביום הולדת, ( ראה ת/2 , - תחקור החשוד סעיף 2 א,ב,ג.), כמו כן ראה ת/1 דברי הנהג " שתיתי וויסקי ביום הולדת של חבר ".

המסקנה היא כי קיימות ראיות לכאוריות כי הנאשם נהג כשהוא שיכור על סמך תוצאות בדיקת הינשוף וגרסת הנאשם כפי שהובהר, בשלב זה בית המשפט אינו נדרש לאיכות הראיות או למשקלן, אלא המבחן הוא חיצוני וכמותי.

לעניין טענת ב"כ הנאשם כי העיכוב לא בוצע כדין. אציין כי סעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי ( סמכויות אכיפה ומעצרים ), התשנ"ו 1996 , מקנה סמכות לדרוש ממי שיש לגביו חשד סביר כי עבר עבירה לעכב את החשוד לצורך ביצוע חקירה, בניגוד לסעיף 74 לחוק המעצרים השוטר לא מילא את הדו"ח כראוי, שכן אין בדו"ח משך העיכוב, סיבת העיכוב, מטרת הסעיף לוודא קיום עילת העיכוב ומעקב אחר משך העיכוב שלא יעלה על 3 שעות, במקרה הנוכחי מטרת העיכוב עולים מהראיות שהוצגו בפניי, נוכח שעת עצירת הרכב (02:35 ) וסיום הטיפול 03:15 הרי שניתן לומר כי הנאשם לא היה מעוכב למעלה מ-3 שעות, באם קיימת טענה כזו, הרי שהיה על ב"כ הנאשם להעלותה ולהעיד בעניין זה.

ע"ת מס' 1 מסר בדוכן העדים כי " הוסבר לו העיכוב אך לא מולא" ( ראה פרטי כל עמ' 4 שורה מס' 42 ).