מדינת ישראל נ' נחמיאס

החלטה

בפני בקשה להארכת פסילה עד לתום ההליכים המשפטיים כנגד המשיב לפי סעיף 47 (ט) לפקודת התעבורה.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות .

ביום 4.4.11 בשעה 01:25 לערך, נהג המשיב ברכב ברח' זבוטינסקי ברמת גן, כאשר הוא שיכור, וזאת מכוח סירובו למתן דגימת שתן לבדיקת סמים.

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו. ראשית קיום ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המשיב, ושנית, האם יש בהמשך נהיגתו, כדי לסכן את שלום הציבור.

באשר לראיות לכאורה:

תיק המשטרה הוגש לעיוני.

המשיב מודה בפה מלא בשימוש בסם מסוכן מסוג חשיש יומיים לפני מועד הנהיגה.

המשיב מודה בפה מלא בסירוב: "אני מבין את משמעות הסירוב להבדק ואני מוותר על הבדיקה כי ימצאו אצלי סמים בשתן".

כאמור לעיל, בתיק המשטרה די והותר ראיות לכאורה שדי בהן כדי להביא להרשעת המשיב בדינו, ובהן דוחות השוטרים והודאתו.

באשר למסוכנות.

מסוכנותו של המשיב נלמדת מנסיבות ביצוע העבירה ועברו.

בבש"פ 513/88 מ"י נ. רז גוליו קובע כבוד השופט מלץ:

"השאלה המרכזית במקרים כגון אלה היא, האם נהיגתו של הנהג המעורב מסכנת את בטחון הציבור בדרכים. על אלה ניתן ללמוד משני מקורות: התנהגותו של הנהג בתאונה הנדונה, והתנהגותו בדרכים בדרך כלל, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהרשעותיו הקודמות".

המשיב נוהג משנת 1983 ולחובתו 5 הרשעות קודמות.

אכן עברו של המשיב אינו מכביד. עם זאת, סירוב למתן בדיקת שתן לשם איתור סם מסוכן מהווה עבירה חמורה ביותר, שכן לאור הסירוב לא ניתן לקבוע את כמות הסם וסוג הסם.

סירוב דינו כדין שכרות.

על נהיגה בזמן שכרות כבר נאמר בפסיקה כי:

"לשיטתי, הכלל הוא: מי שנוהג ברכב כשהוא במצב של שכרות – מוחזק כמי שהתגבש אצלו הלך נפש של פזיזות, במשמעות שיש למושג זה בסעיף 20(א)(2) לחוק העונשין, כלפי כל תוצאה הנמנית עם פרטיה של עבירה שביצע אגב נהיגתו".

כך כבוד השופט קדמי בע"פ 140/98 חוג'ה נ' מ"י , פד"י נ"ב (3) בעמ' 237.