מדינת ישראל נ' נחום

גזר דין

לאחר ניהול הליך של הוכחות הורשע הנאשם בעבירה של העסקה שלא כדין לפי סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל, וכן בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

תמצית עובדות כתב האישום אשר פורטו בהרחבה בהכרעת הדין הן כי ביום 24.11.08 העסיק הנאשם תושבים זרים, מבלי שהם רשאים לשהות ולעבוד בישראל, באתר בניה של ביתו ולאחר מכן, משהגיעו שוטרים למקום והפועלים נעצרו, התקשר הנאשם לקבלן בשם טאהר קזמאר וביקש ממנו לומר כי התושבים הזרים מועסקים על ידיו.

בטיעוניה לעונש הדגישה התביעה את מעשיו של הנאשם וכי היא סבורה שעבירה זו של העסקת שב"ח היא עבירה הפוגעת בערך המוגן של זכותה של המדינה להחליט מי ייכנס בשעריה וכן נפגע הערך של שמירה על שלום הציבור ורכושו.

עוד ציינה התביעה כי יש להחמיר עם העוברים על עבירה זו באשר הם מכשירים שוהים בלתי חוקיים להיכנס למדינה כאשר מדובר במניע כלכלי גרידא.

כן ציין ב"כ התביעה כי בנוסף על כך עבר הנאשם עבירה של שיבוש מהלכי חקירה ובכך ניסה למנוע מלהגיע לחקר האמת.

לטעמה של התביעה מתחם העונש ההולם בעבירה זו, בנסיבות מעין אלו נע בין חודש לשישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות.

ב"כ התביעה אשר היה ער לעברו הנקי של הנאשם הציג לבית המשפט אסופת פסיקה וביקש להתחשב בכך שהנאשם הורשע אף בעבירה של שיבוש מהלכי חקירה ולפיכך להטיל עליו עונש ברף הגבוה של מתחם הענישה.

ב"כ הנאשם ביקשה לאבחן את עניינו של הנאשם מן הפסיקה שהוצגה על ידי התביעה. היא הדגישה כי בענייננו מדובר בנאשם נעדר עבר פלילי לחלוטין וכן אין המדובר בהעסקת עובדים זרים לאורך זמן.

ב"כ הנאשם עתרה לשלוח את הנאשם לתסקיר שירות המבחן על מנת לבחון אי הרשעה וזאת מאחר שמדובר בנאשם בעל משפחה, נורמטיבי, שירת שירות צבאי מלא וגם שירת במילואים, אשתו סגנית מנהלת בי"ס והוא עובד כהנדסאי בניין שעובד עם עיריות ומועצות ועל כן בכל פעם שמעסיקים אותו עליו להציג תעודת יושר בכדי שישכרו את שירותיו.

ב"כ הנאשם הגישה לבית המשפט אסופת פסיקה באשר לאי הרשעה בעבירות מסוג זה כתימוכין לטענותיה.

לחילופין עתרה ב"כ הנאשם בטיעוניה לעונש, לענישה צופה פני עתיד מאחר שלטעמה מדובר במתחם ענישה הנע בין אי הרשעה לעונש מאסר על תנאי בעבירות מסוג אלה ועוד הדגישה לענין זה את חלוף הזמן מאז ביצוע המעשים.

הכלל הנקוט מימים ימימה בפסיקתו של בית המשפט העליון הוא כי אם הוכח ביצוע עבירה על ידי נאשם יש להרשיעו בדין. רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה להימנע מכך. כך נקבע בהלכת כתב ובאלו שבאו בעקבותיה. בהלכה זו נקבעו שני מבחנים מצטברים על מנת שניתן יהיה שלא להרשיע נאשם או לבטל את הרשעתו.

המבחן האחד הוא כי אי ההרשעה לא תפגע באינטרס הציבורי ובאינטרס שבענישה פגיעה ממשית והמבחן האחר והמצטבר הוא כי הרשעתו של הנאשם תפגע באופן משמעותי וממשי בעתידו ובשיקומו.

בענייננו מדובר במי שמצא להעסיק באתר בניה של ביתו תושבים זרים אשר לא היו ברשותם אישורי שהיה כחוק בישראל. יש בכך כדי לפגוע בזכותה של מדינה ריבונית לקבוע מי ייכנס בשעריה ולהתיר כניסה לתחומה רק לאחר בדיקות ובחינות כפי שתקבע.

אכן, ברי, כטענת התביעה, כי מעשים מעין אלה נעשים מתוך טעמים כלכליים ומתוך שהמעסיק מעדיף את טובתו האישית, חרף הסיכון שיש בהם לביטחון הציבור ולשלומו ולעיתים אף לביטחון המדינה.

יתר על כן, ומעבר לכך, הרי שהנאשם הוסיף על אלה ולאחר שהפועלים נעצרו על ידי המשטרה, עשה הנאשם לשבש את מהלכי החקירה ואף בכך יש לפגוע באופן ממשי ובוטה באינטרס ציבורי של גילוי וחשיפת האמת במהלך חקירות ואי הטעיית הרשויות במידע כוזב.

על כן, לא יוכל לבוא מקרה זה, מבחינת האינטרסים הציבוריים, בגדרם של המעשים אשר ניתן לבטל את הרשעתו של מי שהוכח כי ביצע את העבירה.

בהיות שני המבחנים הנזכרים לעיל מבחנים מצטברים הרי שניתן היה להסתפק בקביעה זו על מנת לדחות את הבקשה לאי הרשעתו של הנאשם, אלא שלמעלה מן הנדרש אציין גם לצורך המבחן השני כי אמנם נטען בפני כי עיסוקו בעתיד של הנאשם ייפגע בשל הרשעתו, אך מסמכים ותשתית ראייתית קונקרטית לא הונחו בפני. אין בחוזים שהוצגו בפני עם עיריות ומועצות מקומיות להעיד כי כאלה לא ייחתמו בעתיד רק בשל הרשעתו של הנאשם במעשים דנן.

על כן תיוותר הרשעתו של הנאשם על כנה.