מדינת ישראל נ' נחום

החלטה

לפניי בקשה לזכות את הנאשם בשל העדר הוכחה לכאורה לאשמתו, בהתאם לסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב – 1982.

האישומים

לבית המשפט הוגש כתב אישום לפיו, ביום 26.5.08 סמוך לשעה 14:00 נהג הנאשם אוטובוס ברחוב ברנר בטבריה. הנאשם נהג ברשלנות ובקלות ראש בכך שסמוך לקבר רבי חיא נסע במהירות בלתי סבירה בהתחשב בכלל הנסיבות ופגע בהולכת הרגל פני סיסו (להלן "הנפגעת"), אשר חצתה מכיוון שמאל לימין (מכיוון נסיעת האוטובוס) וזאת מאחורי אוטובוס אחר שממנו ירדה קודם לכן (להלן "התאונה"). כתוצאה מהתאונה נחבלה הנפגעת חבלות של ממש.

נוכח האמור לעיל יוחסו לנאשם עבירות על פי סעיפי החיקוק הרשומים מטה.

נהיגה ברשלנות – עבירה לפי סעיף 62 (2) + 38 (3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961.

מהירות בלתי סבירה – עבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה, התשכ"א 1961, בקשר עם סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה.

התנהגות הגורמת נזק – עבירה לפי תקנה 21 (ב) (2) לתקנות התעבורה, הקשר עם סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה.

ביום 23.3.10 השיבה ההגנה לכתב האישום וטענה כי הנאשם מודה בסעיפים 1 ו–3 לעובדות כתב האישום, אך כופר בסעיף 2 לפרק העובדות "בכך שנהג בקלות ראש וברשלנות ובמהירות בלתי סבירה". על כן, נקבע התיק לשמיעת הראיות.

טענות הצדדים

ביום 6.6.12 לאחר סיום פרשת התביעה, טענה ההגנה כי אין להשיב לאשמה. לטענתה, הבוחן קבע בחקירתו הנגדית כי התאונה בלתי נמנעת וכל הראיות מצביעות על כך כי לנאשם לא היתה כל אפשרות למנעה. משכך, הנאשם אינו צריך להוכיח דבר, זאת נוכח העובדה שהמאשימה עצמה, באמצעות עדיה, לא הציגה בפרשת התביעה בדל של ראיה לאשמתו של הנאשם.

התביעה ביקשה לדחות את הטענה והפנתה לפענוח דסקת הטכוגרף, לפיו הנהג נסע במהירות של 60 קמ"ש עובר לתאונה, הניח ללא כל סיבה, כי אין הולכי רגל נוספים לאחר שראה כי מספר הולכי רגל חצו את הכביש במקום שבו חצתה הנפגעת, ובהתאם לראיות המופיעות בתיק הפר את חובתו להאט את מהירותו עד כדי עצירה. התביעה הפנתה לחלק של השחזור בדו"ח הבוחן.

טענת אין להשיב לאשמה

סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי קובע:

"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין ביוזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין, הוראות סעיף 182 ו – 183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה".

על מנת שבית המשפט יזכה נאשם בשלב הדיוני של תום פרשת התביעה, על בית המשפט להיווכח שאין בחומר הראיות שהציגה התביעה ולו הוכחה לכאורה לאשמה המיוחסת לנאשם בכתב האישום. כך שאף אם יינתן לראיות התביעה מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי, הן לא יבססו את הרשעת הנאשם.

בשלב זה, בית המשפט אינו שוקל שיקולי מהימנות או משקל ואם התביעה הציגה ראיות בסיסיות ואף דלות להוכחת יסודותיה של העבירה, לא יטה בית המשפט אוזן לטענת הנאשם כי "אין להשיב לאשמה" (ראו י. קדמי סדר הדין בפלילים, חלק שני א' עמ' 1445 - 1447 וע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון פ"ד לב (1) 179).

ודוק,

"... ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמעותן כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא לדברי בית המשפט העליון בע"פ 28/49 (1), הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית המעבירה את הנטל של הבאת הראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם." (פרשת כחלון, עמ' 179 - 180).

ויודגש, הראיות שהובאו בפרשת התביעה אינן מאבדון מערכן הלכאורי גם אם בחומר שהובא קיימות ראיות המחלישות או אף סותרות את הראיות הללו מאחר שבשלב זה לא נבחנת שאלת משקלן של הראיות לכאורה (קדמי, על הדין בפלילים עמ' 1447 – 1448 וגם בש"פ 153/95 רחאל נ' מדינת ישראל פ"ד מט (2) 225; בש"פ 4192/97 חסין נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] פסקה 5).