מדינת ישראל נ' נזאלה

החלטה

בפני ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בחיפה, כב' השופט ז. פלאח (להלן: "בית משפט קמא"), מיום 18/12/11, מ"ת 47864-11-11, אשר דחה את בקשת העוררת לעצור את המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים שנפתחו נגדו בת"פ 47890-11-11 והורה על שחרור בערובה ובתנאי מעצר בית מלא.

כנגד העורר הוגש כתב אישום לפיו ביצע ביום 15/11/11, בסמוך לשעה 05:47, עבירה של "כניסה לישראל או ישיבה בה שלא כדין" לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל").

בבית המשפט קמא לא היתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה, אלא בנושא קיומה של עילת מעצר ובמידה ויקבע שזו קיימת, בנושא חלופת המעצר.

בשל העובדה כי למשיב עבר פלילי מכביד ומאסר על תנאי בר הפעלה ואף בשל מיוחדותה של העבירה הטומנת בחובה סכנה לציבור, קבע בית המשפט קמא שקיימות ראיות לכאורה כנגד המשיב והורה כי יוגש לו תסקיר מעצר.

בתסקיר המפורט מיום 12/12/11 נבחנו נסיבותיו האישיות של המשיב והומלץ על קבלת חלופת מעצר בית בפיקוח אשתו של המשיב (אזרחית ישראלית), חברת המשפחה וחבר נוסף של המשיב, אף הם אזרחים ישראליים.

יצויין כי המשיב נותר במעצר מיום הגשת כתב האישום, 27.11.11, עד לדיון לאחר קבלת התסקיר ביום 18.12.11.

לאחר קבלת התסקיר התחייב המשיב עצמו בפני בית המשפט כי לא יצא ממעצר הבית, ורעייתו, המפקחת העיקרית על מעצר הבית, אמרה לבית המשפט בהאי לישנא: "אם הוא יצא מהבית, אני מתחייבת להתקשר למשטרה. אני רוצה שהוא ישוחרר".

בפני בית המשפט קמא לא ביקשה ב"כ העוררת לחקור את אשת המשיב או את המפקחים האחרים בנושא הפיקוח ושני המפקחים האחרים לא אמרו דבר.

כללו של דבר, הורה בית המשפט קמא לשחרר את המשיב למעצר בית מלא ובפיקוח שלושת המפקחים הנ"ל, אשר חויבו במתן ערובה של 2,000 ₪ ואף המשיב חויב ליתן התחייבות בסכום זהה.

ביצוע החלטת השחרור עוכב למשך 48 שעות, ולאחר הדיון שנערך בפני אתמול, הוריתי לעצור את המשיב עד למתן החלטה אחרת.

עיקר טענותיו של ב"כ העוררת מכוון לשאלת מסוכנותו של המשיב לציבור, הואיל וכבר נשפט בעבר עשר פעמים בשל אותה עבירה ובעיקר בשל עבירות חמורות אחרות, כגון התחזות לאחר. כמו כן ריצה בעבר מאסרים ממושכים ומכאן, שלדעת ב"כ העוררת, מסוכן המשיב לציבור עד מאוד ולא ניתן לסמוך על המפקחים שימנעו יציאתו ממעצר הבית.

ב"כ העוררת הדגיש, כי כבר נפסק שבעבירה אותה ביצע – לכאורה – המשיב, טמונה סכנה מעצם טבעה, שהרי גורמים עוינים לביטחון המדינה יכולים להשפיע או לסחוט את המשיב לבצע עבירה.

לדעת ב"כ העוררת, בשל קיומה של סכנה לציבור כה חריפה מצד המשיב, יש לדחות את המלצת שרות המבחן ולעצור אותו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

ב"כ העוררת הפנה לפסיקה לפיה, במקרים דומים נעצרו נאשמים עד לתום ההליכים בשל הסכנה לציבור.

ב"כ המשיב ציין כי משהפנה בית המשפט קמא לקבלת תסקיר מעצר וב"כ המאשימה לא הגישה ערר על החלטה זו והמשיב המתין תקופה ארוכה לקבלת התסקיר, אף הוא מבלי לערור על החלטה זו, נוצרה אצלו ציפייה שאם התסקיר יהיה חיובי ישוחרר בערובה.

ב"כ המשיב מודע לכך שהמלצת שרות המבחן אינה מחייבת את בית המשפט אולם, לדעתו, בנסיבות המקרה דנן, ראוי להתחשב בה.

עוד הדגיש ב"כ המשיב, כי מרשו נמצא בישראל מעל עשר שנים, בעבר היה נשוי לאישה ישראלית שילדה לו שלושה ילדים ולאחר גירושיו נשא לאישה את אשתו הנוכחית שממנה נולדה לו תינוקת והמשיב, כמפורט בתסקיר, התערה בחיים בישראל, עבד, ואין לו קשר עם הרשות הפלסטינית אלא להיפך, הוא מאוים שם ולכן הוא נעצר שוב ושוב בשל שהותו בישראל.

ב"כ המשיב טען כי לדעתו לא מתקיימת עילת מעצר בעבירה בה הואשם המשיב והפנה לכך שלפני כשנה הגיש מרשו עתירה לבג"צ, כדי להסדיר את שהותו בישראל באופן חוקי, ועתירתו נדחתה הואיל ולא היתה פניה קודמת לרשויות, דבר שהוא מתכוון לעשות עתה.

הסניגור הפנה לפסיקה עניפה לפיה, במקרים דומים שוחררו נאשמים על אף עבר פלילי מכביד ומאסרים מותנים ובמיוחד ציין שבמקרה זה העבירה היחידה היא שהייה בלתי חוקית, אליה לא נתלוו עבירות פליליות אחרות.