מדינת ישראל נ' נדאף

בפני

שופט חגי טרסי

הכרעת דין

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת גניבה – עבירה על סעיף 384 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. על פי עובדות כתב האישום, ביום 30.5.09, במהלך עבודתו במלון בנתניה, גנב הנאשם שקית ובה 2,750 ₪, 125 דולר ותעודת זהות, אשר הונחה על ידי בעליה, דוד דקל (להלן: "המתלונן") על דלפק בחדר האוכל במלון.

לא הייתה מחלוקת בדבר עצם הגניבה והנאשם אף אישר כי עבד במלון באותו יום, אך לטענתו לא הוא שגנב את השקית. למעשה הגניבה לא היו עדי ראיה כלשהם, והתשתית הראייתית נגד הנאשם מבוססת על הודאת חוץ של הנאשם שנמסרה בדיעבד, בפני שלוש חדרניות שעבדו במלון באותה עת. לאחר שנתתי דעתי למכלול הראיות שהובאו בפני, לנסיבות האופפות את הודאת החוץ שמסר הנאשם ולחיזוקים הראייתיים להודאת החוץ, שוכנעתי באשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר ועל כן החלטתי להרשיעו בעבירה המיוחסת לו. להלן יובאו נימוקיי.

סקירת הראיות:

באשר לעצם הגניבה, העיד המתלונן כי בערב חג השבועות בחודש מאי 2009, בעת ששימש כמלצר במלון, הוא הניח על המזנון בחדר האוכל במלון שקית אשר הכילה בין היתר סכום כסף שיועד לתשלום דמי השכירות על דירתו. בשקית החזיק 2,750 ₪, כ-120 או 125 דולרים, חלקם בתוך ארנק, מסמכים שונים, תעודת זהות וטלפון. לדבריו, שכח להכניס את השקית לכספת המלון ומשום שהוא שומר שבת וחג, נמנע מלהכניס את הכסף לכיסו והותיר אותו בשקית על המזנון. השקית נעלמה בין השעות 6:30 ל- 9:00. המתלונן הזעיק את המשטרה והתלונן, אך לא יכול היה להצביע על חשוד כלשהו בביצוע המעשה. כעבור כמה ימים התקשר אליו מנהל המלון וסיפר לו על כך ששמע מהחדרניות שהנאשם הוא שגנב את הכסף. כאמור, לא הייתה מחלוקת לגבי האמור בעדותו של המתלונן, ובחקירתו הנגדית עומת רק עם הטענה כי בתלונתו המקורית לא הזכיר כי בשקית היו גם ארנק ומכשיר טלפון. בדו"ח הפעולה נ/2, שערך השוטר שהוזעק למקום, אף מתועדת היטב פנייתו של המתלונן בנוגע לגניבה מיום 30.5.09 בשעה 11:23.

אופן חשיפת מעורבותו של הנאשם באירוע הובהר גם בעדותם של מנהל המלון ושל מנהלת המשק במלון. מנהלת המשק סיפרה כי כשלושה ימים לאחר הגניבה פנו אליה החדרניות מנאל, חולוד ועביר וסיפרו כי הכסף שנגנב הגיע אליהן, וכי קיבלו אותו מידיו של הנאשם. הן הביעו את רצונן לספר למנהל המלון מה קרה, ולא חזרו בהן גם לאחר שהזהירה אותן כי המשטרה מעורבת. בעקבות זאת, התקיימה שיחה בינן לבין המנהל, שלא בנוכחות העדה. את התמונה השלים המנהל עצמו, אשר מסר כי במועד הגניבה לא שהה במלון. הוא קיבל על כך דיווח טלפוני ובשובו בשעות הערב של יום האירוע תיחקר כמה מהעובדים, אך איש לא ידע כיצד אירעה הגניבה. בהמשך, בתוך תקופה של שבוע עד חודש ימים לאחר הגניבה, פנתה אליו מנהלת המשק והודיעה לו כי שלוש החדרניות מעוניינות לשוחח עמו. בפגישה עמן מסרו לו שלושתן כי הנאשם סיפר להן שהוא זה שגנב את השקית. עוד העיד המנהל כי באולם ממנו נגנבה השקית אין מצלמות אבטחה ועל כן גם לא נבדקו סרטוני האבטחה. המצלמות ממוקמות בחלקים אחרים של המלון ולא ניתן היה להסתייע בהן. כמו כן מסר העד כי בינתיים פוטר הנאשם מהמלון, ללא כל קשר לגניבה ועוד בטרם נודע למנהל על החשד כי הנאשם הוא שגנב את כספי המתלונן.

למען הסר ספק, אין בנתונים שהובאו עד כאן כדי לקשור את הנאשם לעבירה המיוחסת לו, שכן עדויות מנהל המלון ומנהלת המשק לגבי זהות הגנה, אינן אלא עדויות מפי השמועה, אשר אינן קבילות להוכחת אמיתות תוכנן. התשתית הראייתית נגד הנאשם נועצה אם כך בעדויותיהן של שלוש החדרניות, אשר שמעו על פי טענתן, מפיו של הנאשם עצמו, את הודאתו כי גנב את השקית ובה כספו של המתלונן.

ראשונה מבין השלוש העידה הגב' מנאל גורבאן (להלן: "מנאל"). היא סיפרה בעדותה הראשית כי לאחר הגניבה שאלה אותן מנהלת המשק אם הבחינו בשקית, והן השיבו כי כלל לא עבדו במקום ואינן יודעות מה קרה. בהמשך, לאחר שחלף פרק זמן שאינו זכור לה במדויק, סיפר להן הנאשם כי הוא זה שלקח את השקית. בנוסף, מסר לה הנאשם סכום כסף כלשהו בדולרים, וביקש ממנה להחביא אצלה את הכסף. מנאל נענתה לבקשתו, החביאה את הכסף, ובהמשך החזירה לו לבקשתו את ההפקדה שניתנה בידה.

עוד במסגרת העדות הראשית סיפרה מנאל כי החליטה לספר את הידוע לה בעקבות מריבה בינה לבין הנאשם. לדבריה, התעוררה מריבה בין הנאשם לבין עביר, ובשל התערבותה של מנאל לטובת עביר קילל אותה הנאשם. בעקבות זאת אמרה לו מנאל שכעת תחשוף את העובדה כי גנב את הכסף, וכך עשתה. מטעמים השמורים עמו, נמנע ב"כ הנאשם מלהעמיק ולחקור בנוגע למניעיה של מנאל, והסתפק בכך שהגיש את העדות שמסרה במשטרה, אשר את האמור בה שבה ואישרה מנאל מעל דוכן העדים.

הודעתה של מנאל מיום 8.3.10 - נ/1 - מעלה כי באחד הימים, לאחר שהנאשם שתה אלכוהול, הוא פנה אליה ושאל אם יש לה תיק סגור, וכשהשיבה בחיוב נתן לה 4 שטרות של דולרים וביקש ממנה להחביא את הכסף ברשותה, ולהחזיר אותו אליו כשיבקש זאת. מנאל שאלה למקור הכסף והנאשם הסביר כי גנב את הכסף מהמתלונן. היא לא פתחה את צרור השטרות, כך שאינה יודעת את שווי השטרות שהחזיקה עבור הנאשם, אך להערכתה מדובר היה במאות ₪. באשר למועדן של ההתרחשויות הנ"ל נרשם ב-נ/1, מפיה של מנאל, כי מדובר באירוע מיום 16.8.08.

כאמור, הוגשה הודעתה של מנאל בהסכמה, ביוזמת הסנגור, מבלי שהעדה נשאלה שאלות כלשהן בחקירה הנגדית, זולת השאלה האם מסרה במשטרה עדות אמת. דפוס זה חזר על עצמו גם במהלך עדותן של החדרניות הנוספות. הגב' חולוד עמאש (להלן: "חולוד") מסרה בעדותה הראשית כי כשבוע לאחר הגניבה סיפר הנאשם לה ולחברותיה שהוא זה שגנב את הכסף. עדותה מיום 8.3.10, ת/1, הוגשה בהסכמה, ולא התקיימה חקירה נגדית מהותית. ב-ת/1 נרשם מפיה של חולוד כי למחרת יום הגניבה, דהיינו ביום 17.8.09, סיפר להן הנאשם שגנב כסף מארנקו של המתלונן. אחרונה העידה עביר עמאש (להלן: "עביר"), אשר סיפרה כי היא והנאשם היו חברים ונפרדו זמן מה לפני אירוע הגניבה. הודעתה במשטרה מיום 8.3.10, ת/3, הוגשה בהסכמה וממנה עולה כי ביום 16.8.09 הנאשם היה שתוי וסיפר לה ולחברותיה כי גנב כסף מהמתלונן.

בעדותו, הכחיש הנאשם את מעורבותו בעבירה. לטענתו, הפלילו אותו שלוש החדרניות ממניעים אישיים. בינו לבין עביר התנהלה מערכת יחסים זוגית במשך חמישה חודשים לערך, ושתי החדרניות הנוספות קינאו בה וביקשו לתפוס את מקומה לצידו. מנאל הייתה מעוניינת שהנאשם ייפרד מעביר ויתעניין יותר בה, ועל רקע זה איימה לסבך אותו ואף שכנעה את חברותיה לשתף עמה פעולה. הנאשם נשאל מדוע לא העלה טענות אלה בעת שנחקר במשטרה ביום 1.10.09, והשיב כי לא היה מודע באותה עת מי מסר נגדו את המידע המפליל. בהודעה הנ"ל, אשר הוגשה וסומנה ת/2, הסתפק הנאשם בכך שהכחיש את החשדות שיוחסו לו וטען כי עובדי המלון המפלילים אותו משקרים וכי התלונה הוגשה על רקע עזיבתו את העבודה במלון.

באשר לאפשרות כי התוודה בפני החדרניות על ביצוע הגניבה, העיד הנאשם כבר במסגרת עדותו הראשית כי: "אולי אני אמרתי את זה בטעות בשכרות בשיחה ביני לבין הבנות" (עמ' 18 ש' 24-26). בהמשך הסביר כי אינו זוכר במדויק מה אמר באותן שיחות "אבל בן אדם שיכור לא מתפקד ולא יודע מה הוא מדבר" וכן: "את האמת אני לא זוכר אבל הכל היה בצחוק" (עמ' 20 ש' 21-22, עמ' 19 ש' 4). בנוסף, כאשר נשאל האם מסר למנאל דולרים, כפי שתיארה בעדותה, השיב כי לבקשת החדרניות, נהג לשמור עבורן ולפרוט להן טיפים שקיבלו בכסף זר מידי אורחי המלון. הן חששו שכספים אלה יילקחו על ידי מנהלת המשק, אם יוודע הדבר, ועל כן מסרו את הכסף למשמורתו, וכשמערכת היחסים בינו לבינן התקררה, החזיר לידיהן את הכספים (ראו עמ' 21 ש' 11-16).

דיון והכרעה:

הודעותיהן של מנאל, חולוד ועביר הוגשו לתיק בית המשפט בהסכמה, וההגנה בחרה שלא לחקור אותן בחקירה נגדית, מעבר לשאלה האם הן מאשרות את תוכן ההודעות שמסרו במשטרה. כידוע, במסגרת כללי ההתדיינות הנוהגים, חובה על כל אחד מהצדדים לחקור את עדי הצד האחר במישרין ובמפורש לגבי כל נושא שנוי במחלוקת. לפיכך, כאשר אין מציגים לעד בחקירה הנגדית שאלות בנושא מסוים, ההנחה היא כי אין חולקים על דברי העד באותו נושא. באופן דומה, בהעדר הסבר סביר, כאשר מוותר אחד הצדדים על חקירה נגדית, יש לראותו כמי שאינו חולק על גרסת העד. ראו לעניינים אלה בספרו של י. קדמי, על הראיות, חלק רביעי (מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע – 2009), עמ' 1949, 1952-1953.

ההגנה לא סיפקה כל הסבר לבחירתה לנהוג באופן האמור לעיל ולפיכך אין מנוס מלראות אותה כמי שאינה מערערת כלל על האמור בהודעות ובעדויות העדות. כזכור, העידו כל אחת משלוש העדות כי זמן קצר, הנמדד בימים ספורים, לאחר הגניבה, סיפר הנאשם לשלושתן גם יחד על כך שגנב את כספו של המתלונן. אמרה מעין זו הנה בגדר הודאת חוץ של נאשם, אשר בכפוף להוראת סעיף 12 לפקודת הראיות קבילה לשמש כראיה לחובתו. מאחר ומדובר בהודאה שנמסרה שלא בפני איש מרות, יש להקפיד לבחון בזהירות את תוכן האמרה שהשמיע הנאשם ולוודא כי אכן מדובר בהודאה בביצוע המעשה. כמו כן, באשר למשקלה של הודאה מסוג זה, ראוי לבחון האם מתקיימת התוספת הראייתית הנדרשת מסוג "דבר מה" נוסף, כאשר דרישה זו תהייה "כבדה" יותר, בהשוואה להודאה שניתנה בפני איש מרות. ראו קדמי, שם, חלק ראשון, עמ' 13-15.

באשר לתוכן האמרה שהשמיע הנאשם באוזני העדות, הרי ששלושתן העידו כי הנאשם סיפר להן בלשון ברורה כי גנב את כספו של המתלונן. מדובר באמרה פשוטה לביטוי ולהבנה, וקשה להעלות על הדעת את האפשרות כי שלושתן הבינו באופן שגוי את כוונת הנאשם, ומה גם שקיימות אינדיקציות ברורות נוספות המאששות את תוכן ההודאה, כגון מסירת הדולרים למשמורתה של מנאל, כמתואר בעדותה. אשוב להתייחס לנושא זה ולחיזוקים הנוספים לגרסת העדות מייד, אך עוד קודם לכן אתייחס בקצרה לגרסת הנאשם ולאופן הממשי בו קשר את עצמו הנאשם לאירוע ולגרסת החדרניות.

כזכור, טען הנאשם כי שלוש העדות בחרו להפלילו על לא עוול בכפו, על רקע מערכת היחסים האישית ביניהם, חברותו עם עביר וקנאתן של חברותיה. גרסתו זו נמסרה לראשונה בעדותו בבית המשפט, ולא הוטחה באף אחת מהעדות במהלך עדותן. בנסיבות אלה דומה כי משקלה של טענה זו נמוך ביותר. מנאל מסרה אמנם בעדותה ומיוזמתה כי החליטה לחשוף את הידוע לה על מעורבותו של הנאשם באירוע בעקבות עימות מילולי שהתקיים ביניהם, אך הדגישה כי אין מדובר בהפללת שווא אלא בחשיפת מידע אותנטי שהיה בידיה. בנסיבות אלה, ככל שסבר הנאשם כי היא מונעת ממניעים זרים, היה על בא כוחו לעמת אותה, כמו גם את חברותיה, עם טענה זו, ומשלא עשה כן אין מקום לייחס משקל של ממש לטענות שהעלה בעדותו בהקשר זה.