מדינת ישראל נ' נגר

פסק דין

בפניי ערעור של מדינת ישראל על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' הש' איזקסון), עת גזר את דינו של המשיב בשל עבירת נהיגה בשכרות לעונשים, אשר בעיני המדינה קלים הם מן הראוי, בעיקר מפנה המדינה לעובדה שבית המשפט קמא לא גזר על המשיב עונש של מאסר על תנאי, וכן שנמנע מלעשות שימוש בהוראת סעיף 39 א' לפקודת התעבורה, הקובעת "שבית המשפט, הגוזר דינו של נאשם אשר עבר עבירת שכרות, יטיל עליו פסילה שלא תפחת משנתיים ימים".

בית משפט קמא, בגזר דינו, הטיל על המשיב 355 ימי פסילה בפועל, 250 ימים על תנאי וכן קנס והתחייבות.

בית משפט קמא, בנמקו את קולת העונש, נתן דעתו לראיות שהיו בתיק המשטרה, לאותן עובדות שהיו רלוונטיות עד למתן הכרעת הדין, לטעמי, חדלו להיות רלוונטיות לעניין העונש, לא חשוב מה ידיך ראייתית לקביעת העבירה, לגזור את דינו של העבריין.

בא כח המשיב הפנה את בית המשפט לכך, שלבד מתקופת הפסילה, אותה הטיל בית המשפט קמא, היה המשיב גם בפסילה מנהלית של חמישה חודשים החל מיום 14.02.10, וכן תקופה נוספת של שבועיים ימים קודם לכן.

כן הצביע ב"כ המשיב על כך, שאדם שלא נרשמו טיעונים על נסיבות אישיות קשות מאוד של המשיב, הרי בתיק בית משפט קמא הוגשו וקיימים מסמכים המעידים על כך שאמו ואחותו נפטרו, שהמשיב עצמו נכה חולני, ומטפל באביו החולני גם כן.

עוד רלוונטי לענישתו של המשיב, הינו גיליון הרשעותיו בעבירות תעבורה, אציין שאין לו הרשעות קודמות בעבירות פליליות. מדובר ביליד 1968, מחזיק רישיון נהיגה כ-18 שנה ולחובתו 17 הרשעות קודמות בדין, רובן עבירות של ברירת משפט, אך בהן גם עבירות מהירות, שהינן עבירות הקשורות בבטיחות המשתמשים בדרך.

בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים חזרו וקבעו שוב ושוב בפסיקותיהם בעבירות של נהיגה בשכרות שעל בתי המשפט להקפיד ולהטיל ענישה מחמירה. הלכה זו אינה צריכה הסבר. מי שלוקח כלי מסוכן כרכב ויוצא עמו לדרכים, כאשר הוא לא במלוא חושיו, מסכן סכנה ממשית את עצמו ואת כלל ציבור המשתמשים בדרך. הדברים נאמרו פעמים הרבה, בוריאציות שונות, ונראה שאין מנוס אלא מהטלת ענישה מחמירה, שתרתיע מנהיגה תחת השפעת משקה משכר.

כאמור, המדינה, בטיעוניה, הצביעה על כך שהדין במחייב פסילה בת שנתיים. סעיפים 39 (א) יחד עם 36 (ב) אכן קובעים שעל בית המשפט, בעבירת שכרות, להטיל פסילה בת שנתיים ימים, אך בנסיבות מיוחדות, רשאי בית המשפט הן לקצר את תקופת הפסילה והן לקבוע שחלקה תהיה פסילה מנהלית. הנני מוצא שאכן, במקרה זה, יש נסיבות אישיות די קשות, שאף שבית המשפט קמא לא ציין אותן, הן קימות.

כן יש לשים לב, שבסופו של יום, בית המשפט קמא הטיל על המשיב, שנושא 18 חודשי פסילה בפועל ועוד כשמונה חודשי פסילה מותנית, הגם שבית משפט קמא לא נימק כך את הדברים, בסופו של יום, נראה שהעונש שהוטל על המשיב אינו כה סוטה מההלכה ומהדין.

אזכיר כאן, כי בסופו של יום, ההלכה היא, שערכאת ערעור תתערב בחומרת עונש שמוטל ע"י ערכאה דיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות ענישה ראויה, ראה למשל ע"פ 3015/09, מ"י נ' פואד קדיח (טרם פורסם מיום 20.07.10).

נכון שבית המשפט קמא לא הטיל מאסר על תנאי, אך סך הכל העונש הקל, כך אסכים יחסית, שהוטל על המשיב אינו מן העונשים שערכאת הערעור תתערב בהם.

הערעור נדחה.

ניתנה והודעה היום ו' חשון תשע"א, 14/10/2010 במעמד הנוכחים.

רענן בן-יוסף, שופט

הוקלד על ידי: נופר דוידי התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: