מדינת ישראל נ' נגאר ואח'

גזר דין

הנאשמים הורשעו על פי הודאתם בעובדות כתב האישום המתוקן בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן:"חוק העונשין").

בנוסף הורשע הנאשם 1 על פי הודאתו בביצוע עבירה של גניבה בידי מורשה (2 מקרים) לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין.

ואילו הנאשם 2 הורשע על פי הודאתו בביצוע עבירה של סיוע לגניבה בידי עובד לפי סעיף 391 + 31 לחוק העונשין.

נאשם 1 היה מספק שירותי הובלה למפעל "פזקר" שבאלון תבור (להלן:"המפעל"), הנאשם 2 שימש כמנהל מחסן חומר הגלם במפעל.

בתאריך 26.12.07 גנבו הנאשמים מהמפעל משטח איטום והעמיסו אותו על משאיתו של הנאשם 1. בתאריך 15.01.08, גנבו הנאשמים משטח איטום נוסף והעמיסו אותו כאמור.

שוויו של כל משטח איטום הוא כ- 4,000 ₪.

תסקיר שירות המבחן

נאשם 1:

מהתסקיר עולה כי הנאשם 1 בן 56, נשוי ואב ל-5 ילדים. בהתייחסותו לעבירה, התקשה הנאשם 1 להסביר את מניעיו. קצין המבחן התרשם כי הסבירות להישנות העבירות הינה נמוכה. הנאשם 1 אף הציג קבלות בדבר תשלום למפעל עבור הסחורה שנגנבה. הנאשם 1 שלל צורך במעורבות טיפולית של שירות המבחן לכן לא הומלץ להעמידו בצו מבחן, אך הומלץ להסתפק בענישה בעלת אופי שיקומי-חינוכי בדמות צו של"צ בהיקף של 220 שעות ומאסר על תנאי משמעותי.

נאשם 2:

מהתסקיר עולה כי הנאשם 2 כבן 48, נשוי ואב ל-3 ילדים. בהתייחס לעבירה נשוא כתב האישום, ציין כי הנאשם 1 ביקש את עזרתו. שירות המבחן התרשם כי הנאשם 2 משתמש במנגנון של הדחקה, אינו מחובר לצורך להשתלב בהליך טיפולי, על כן הומלץ על ענישה בדמות צו של"צ בהיקף של 220 שעות וכן מאסר על תנאי משמעותי.

טיעונים לעונש

ב"כ המאשימה ביקשה להטיל על הנאשמים עונש מאסר בפועל, אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות, בכפוף לחוות דעת הממונה, מאסר על תנאי ממושך ומרתיע, פיצוי למתלוננים וקנס. במסגרת עבודתם, עבדו בשיתוף פעולה. בעלי המפעל נתנו אמון בנאשמים והפקידו בידם סחורה יקרת ערך. אין צורך להכביר מילים בדבר הקושי לאתר גניבות בידי עובדים ומורשים ועל הנזק הכלכלי שנגרם למעסיק.

ב"כ הנאשמים ביקש לאמץ המלצות התסקיר לגבי שני הנאשמים ולהסתפק בהטלת צו של"צ. הנאשם 1 הודה בהזדמנות הראשונה וחסך זמן שיפוטי יקר. המדובר באירוע חד פעמי ומאז ביצוע העבירה לא היה מעורב בפלילים. הנאשם 1 הביע חרטה על מעשיו, לקח אחריות, הפנים חומרת העבירה, כמו כן החזיר עלותם של שני המשטחים שנגנבו. הנאשם 2, אף הוא הודה בהזדמנות הראשונה, לקח אחריות על מעשיו, הבין והפנים חומרתם. הנאשם 2 פוטר מעבודתו כתוצאה מהמעשה. הנאשם 2 נעדר כל עבר פלילי.

סיכום:

אין צורך להכביר מילים בדבר חומרת העבירות בהן הורשעו הנאשמים, אשר קשרו ביניהם קשר לגנוב משטחי איטום יקרי ערך, ממפעל לו סיפק הנאשם 1 שירותי הובלה, בסיועו של הנאשם 2, שהיה מנהל מחסן חומרי הגלם במפעל. כאשר מעשה הגניבה הראשון צלח חזרו הנאשמים וגנבו משטח נוסף. המדובר בעבירה קלה לביצוע, כשלנאשמים היתה גישה נוחה לאותם משטחים וזאת מתוקף תפקידם ומכוח האמון שניתן להם, אולם דווקא הם הפרו את האמון ומכאן חומרתם של המעשים, אשר ככל שהעבירה קלה לביצוע, כך יקשה לתפוס את העבריינים ומשנתפסו, יש מקום להחמיר בענישתם, במטרה להרתיע אותם ואת שכמותם.

ראה דבריו של כב' השופט א' גולדברג בע"פ 6350/93 אריה גולדין, פ"ד מט(4), 1 ,עמ' 33-34:

"לצד "עבירת היסוד" של גניבה, הקבועה בסעיף 384, קובעים סעיפים 393-390 לחוק העונשין מצבים מיוחדים של גניבה, שייחודם נובע מזהות הגנב ומן המעמד המיוחד שהוא זוכה לו מבעל הנכס. בעבירות אלה נוספת לפגיעה בזכות החזקה של בעל הנכס גם הפרה של חובת נאמנות שחב הגנב, מכח מעמדו, לבעליו (ובענין זה ראה מאמרו של ד"ר ד' ביין, "עבירות של הפרת אמון הקשורות בגניבה" הפרקליט לד (תשל"ח) 346)".