מדינת ישראל נ' נג'אר

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה של הסעה והלנה של תושב שטחים. מדובר בתושב שטחים אשר שוהה מזה כעשור בארץ, נשוי לאישה ישראלית ויש לבני הזוג 3 ילדים.

ב"כ המאשימה ביקשה להטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל וקנס כספי משמעותי ועונש מאסר על תנאי, וזאת לאור ההלכות שנפסקו בבתי המשפט, לרבות ביהמ"ש עליון ובתי המשפט המחוזיים.

הסניגור ביקש להסתפק בעונש קל וציין את הנסיבות שלדעתו מצדיקות הטלת עונש קל (תסקיר שרות המבחן שהוגש על הנאשם המליץ על 250 שעות של"צ), ולחילופין, ביקש להסתפק בעונש של מאסר שיושת על הנאשם וירוצה בעבודות שרות.

ראשית, הסניגור ציין בצדק כי הלכת חטיב שונתה על ידי ביהמ"ש העליון לאור אי הבהירות שהיתה בפסיקת בתי המשפט השונים בארץ ולפיכך, נמצאה "ההזדמנות" שבה אוחדו מס' אירועים פליליים ונדונו במסגרת רע"פ 3674/04, (להלן: "הלכת אבו סאלם").

יצויין כי הנאשם ציין כי הוא מכיר את השב"ח, כיון שהוא מתגורר בשפרעם והעסיק אותו מס' פעמים בעבר, משום שהוא עובד טוב וניתן לסמוך עליו. הוא גם ידע את הסטטוס של השב"ח, דהיינו, כי מדובר בשב"ח הנשוי לישראלית. הדברים האלה עולים גם מדבריו לקצין המבחן, כפי שמשתקפים בתסקיר.

הסניגור ביקש ללמוד מכך כי הנאשם הסתמך על המידע הידוע לו כאמור לעיל, ולפיכך לא בדק בציציותיו של השב"ח, ובכך לא סיכן למעשה אדם, שכן השב"ח עצמו נדון בביהמ"ש הזה למאסר על תנאי של חודשיים ולא למאסר בפועל, ואף הותר לו לצאת למשרד הקישור בחברון כדי להשלים את ההליכים המנהליים לצורך הארכת מועד אישור השהיה שלו בארץ. הדבר אף נעשה בפועל, וכיום שוהה השב"ח בארץ על פי אישור שהיה שניתן כדת וכדין.

לפיכך, ביקש ללמוד גזירה שווה גם לעניינו של הנאשם שבפניי בחינת: הטלת ענישה זהה בגין מעשים דומים של נאשמים בתיק אחד.

אולם, כידוע, יש הבחנה ברורה בין עבירה של שהות בישראל בניגוד לחוק הכניסה לישראל, לבין עבירה של הסעה והלנה. המחוקק מצא לנכון להחמיר בעבירה של הסעה והלנה, כך שהעונש המקסימלי שנקבע בגין העבירה של הסעה והלנה הוא כפול מהעונש המקסימלי שנקבע בגין העבירה של שהיה בלתי חוקית בארץ.

זאת ועוד, בעוד מערכת אכיפת החוק, ובה גם התביעה, מתייחסת לשוהה הבלתי חוקי שנתפס לראשונה בעבירה על החוק האמור (ללא עבירה נוספת נלווית) באופן שהשב"ח מגורש לשטחים ללא כתב אישום, לא כן ביחס למסיע ו/או למעסיק ו/או למלין.

לגבי אלה, בעקבות הלכת חטיב הנזכרת לעיל, קבע ביהמ"ש העליון בענין אבו סאלם כי מצד אחד אין חובה על ביהמ"ש לשלוח בכל מקרה מאחורי סורג ובריח מי שהורשע בעבירה של הסעה, הלנה או העסקה כהלכה מחייבת, אלא ביהמ"ש יפסוק לפי כל מקרה ומקרה.

אומנם נכון כי במצב שבו שרויה המדינה עקב פיגועי טירור מצד תושבי שטחים, נקבע כי רק ענישה אפקטיבית, משמעותית וקשה יכול ותרתיע את אלה המסייעים בידי תושבי האיזור להיכנס לארץ ולפגע באזרחיה ובתושביה.

סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: "החוק") קובע כי:

"(א) מי שהעמיד, בתמורה או שלא בתמורה, מקום לינה לרשותו של תושב זר שנכנס לישראל שלא כדין או שיושב בה שלא כדין, או סייע, בתמורה או שלא בתמורה, לתושב זר כאמור להשיג מקום לינה, דינו, על אף האמור בכל חיקוק - מאסר שנתיים או קנס.

(ב) מעביד שהעסיק עובד שהוא תושב זר שאינו רשאי לעבוד בישראל לפי חוק זה, וכן מתווך כוח אדם שתיווך בקשר להעסקתו של עובד כאמור, דינו, על אף האמור בכל חיקוק - מאסר שנתיים או קנס.

(ג) (1) המסיע ברכב תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, דינו - מאסר שנתיים או הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 4 (להלן - חוק העונשין);

..."

מטרת החוק היא טיפול בסכנה המוחשית לביטחון תושבי ישראל והמדינה הנשקפת מצד אלה הנכנסים למדינה ו/או השוהים בה ללא היתר כדין.

בפרשת ח'טיב קבע כב' השופט טירקל כי בעבירות אלו דרושה רמת ענישה ראויה בשל חומרת העבירה. לדבריו:

"אם לא עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו - ואפילו הוא אדם מן הישוב שעשה מעשיו מתוך תמימות או מחמת צורך דוחק כלשהו- עונש מאסר לריצוי בפועל, בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות. אשר לאורך תקופת המאסר, חלקי עם המחמירים, כאמור לעיל".