מדינת ישראל נ' נאשף ואח'

החלטה

לפני בקשה מכח סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, מכוחה בהמ"ש מתבקש להורות על ביטול תנאי מעצר הבית לגבי המבקש.

כנגד המבקש ואחר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של פריצה לבניין, גניבה, היזק לרכוש במזיד והשגת גבול.

יחד עם כתב האישום הוגשה אף בקשה למעצרו של המבקש עד תום ההליכים.

בהחלטה קודמת, מסוף נובמבר 2012, קבעתי כי קיימות ראיות לכאורה וכי קיימת עילת מעצר בגין מסוכנותו לציבור, אם כי ניתן לאיין את המסוכנות במעצר בית מלא בביתו של אחיו של המבקש בטייבה. בהחלטה מינואר 2013, הוריתי על "חלונות התאווררות" משעה 14:00 עד 16:00 כל יום. בהחלטה נוספת, מסוף ינואר 2013, לאחר קבלת תסקיר של שירות המבחן, נקבע כי המבקש יכול לצאת לעבודה, בימים א' עד ה' בין השעות 08:00 עד 18:00 בפיקוח המעביד.

בבקשה הנוכחית נטען כי בימים האחרונים נקבעו המועדים לשמיעת ההוכחות בתיק, כאשר הדיון הראשון נקבע ליום 19/11/2013 (עוד כשבעה חודשים) וכי יהא צורך בישיבות נוספות.

עתה, המבקש עותר לביטול תנאי מעצר הבית כליל. המשיבה מתנגדת.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים כפי שהועלו על הכתב וכפי שפורטו בדיון אתמול – מצאתי לקבל את הבקשה בחלקה.

כידוע –

"התנאים לעיון חוזר בהחלטת בית משפט בעניין הנוגע לחלופת מעצר קבועים בסעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, כאשר עיקרו של ההליך לעיון חוזר הוא בבדיקה האם נוצרו מאז ההחלטה האחרונה נסיבות חדשות המצדיקות או שחלף זמן רב, באופן המצדיק הקלה בתנאים המגבילים שהוטלו על העורר.

במסגרת זו, אין מקום לדון מחדש בעצם השחרור לחלופת מעצר, ויש לבחון האם השתנתה נקודת האיזון הראויה בין עניינו של העורר לבין האינטרס הציבורי בהגנה על בטחון הציבור והבטחת תקינות ההליך השיפוטי. "

(בש"פ 6678/08 רבינוביץ נ' מדינת ישראל (10/8/2008)).

המשמעות של ציר הזמן לגבי בקשות כגון אלו מורכבת, ונפסק כי –

"השיקול שעניינו הזמן שחלף מאז מתן ההחלטה המקורית על מעצר או על שחרור בתנאים הינו שיקול המשתנה בהתאם לנסיבות העניין, ולא ניתן לקבוע מהו פרק הזמן המצדיק עיון מחדש בהחלטה בעניין מעצר או שחרור בתנאים. במסגרת השיקולים שעל בית המשפט לשקול על מנת לקבוע האם משך הזמן שחלף מצדיק עיון מחדש בתנאי השחרור אם לאו, נמנים, בין היתר, חומרת העבירה המיוחסת לנאשם, מידת המסוכנות שלו, התנהגותו במעצר או אופן עמידתו בתנאי חלופת המעצר ונסיבותיו האישיות: המשפחתיות, הכלכליות והנפשיות. לאור כל אלה יש לערוך איזון בין הפגיעה הנגרמת לנאשם הספציפי בשל חלוף הזמן, אל מול הפגיעה באינטרס הציבורי או בהליכי המשפט (ראו: בש"פ 6286/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.8.2006); בש"פ 6845/07 קוסטריקין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.8.2007))".

(בש"פ 2254/08 ברקו נ' מדינת ישראל (19/3/2008).

כלומר, יש קושי לקבוע מתי חולף מספיק זמן מההחלטה הקודמת כדי שניתן יהא לומר שיש מקום לשקול מחדש את האיזון, ויש קושי לקבוע מהו פרק הזמן הסביר לסיום ההליך כאשר צפי לפרק זמן ממושך יותר יחשב כ"שינוי נסיבות".

לגבי הצפי לעתיד - יש לזכור שכאשר נאשם "נאבק" לשכנע את בהמ"ש להסתפק בחלופת מעצר בית לגביו, במקום מעצר בפועל, הוא חייב לקחת בחשבון שהכוונה של המונח "עד תום ההליכים" הינה "עד תום ההליכים" וכי ההליכים לעיתים מתמשכים שנה ויותר – הן בשל העומס על בתי המשפט והן בשל סיבות שונות ומשונות שלעיתים בהמ"ש אינו אחראי להן. לא יתכן לבקש להיות במעצר בית (אופציה שעדיפה על פני בית המעצר), להתחייב להשאר באותם התנאים "עד תום ההליכים", להנחות את המפקחים להצהיר שהם מבינים שההליך עשוי להיות ארוך ביותר – ולאחר מכן לבקש לשנות את התנאים, כל חודש או חודשיים.

מעבר לכך, כאשר השופט שדן בתיק העיקרי קובע את מועדי ההוכחות לא בטוח שהקביעה נחשבת ל"נסיבה" שהשתנתה.

מנגד, לגבי פרק הזמן שחלף בעבר, אי אפשר להתכחש לכך שכאשר נאשם נמצא זמן ממושך במעצר בית, כאשר לא נרשמת לגביו כל הפרה, כאשר הוא מרוחק ממקום העבירה ומהמתלוננים, וכאשר הוא בוודאי עובר תהליך מסוים במהלך פרק הזמן – אזי שיתכן שמסוכנותו פוחתת במידה מסויימת והיא אולי מועטת מאשר המסוכנות שהיתה לגביו ביום בו ניתנה ההחלטה לגבי המעצר, לרבות התנאים שנקבעו.

לכן, אולי אין לשלול קטיגורית את האפשרות להגיש בקשות כגון זו, אם כי לדעתי יש לבחון בקפידה אם להעתר להן (ובמיוחד שלא מדובר בהקלות שנדרשות עקב הליך שיקומי מבוקר).