מדינת ישראל נ' נאסר(עציר)

החלטה

בפני בקשה לעיון חוזר, במסגרתה עתרה המבקשת למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, בשל הפרת תנאי שחרורו ממעצר. בית המשפט הורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים. הדיון כעת מתרכז בשאלת חילוט הערובה שניתנה.

רקע:

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות אלימות במשפחה. ביום 14.2.13, במסגרת בקשת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, בית המשפט הורה על שחרורו בחלופת מעצר באזוק אלקטרוני ולהבטחת קיום התנאים הורה גם על הפקדה ערבויות.

המשיב הפר את תנאי השחרור, בכך שביום 18.4.13 חתך את האזיק , ועזב את מקום מעצר הבית. המשטרה החלה בחיפושים אחר המשיב ורק כעבור כ- 20 שעות, המשיב הסגיר עצמו ונעצר בביתו בכפר בוקעאתא.

ביום 27.5.13 התקיים דיון בבקשה דנן, במסגרתו המבקשת עתרה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים ועל חילוט הבטוחות שהופקדו על ידו, נוכח הפרת תנאי השחרור. המבקשת טענה כי המשיב הפר את האמון שניתן בו בכך שהפר את תנאי השחרור. בית המשפט נעתר לבקשה והורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים כנגדו.

מכאן הדיון יתמקד רק בשאלת חילוט הפיקדון שהפקיד המשיב.

דיון :

בית המשפט הורה בהחלטתו מיום 14.2.13, כי המשיב ישוחרר לחלופת מעצר, לאחר שיפקיד סך של 7,000 ₪. בית המשפט הוסיף בהחלטתו כי הפיקדון יוחזר למשיב תוך 14 ימים, מיום סיום ההליך העיקרי במידה והוא לא יפר את תנאי השחרור.

מטרת הפקדת הערבות היא הרתעתית ועל מנת לוודא שהמשיב יימנע מהפרת תנאי השחרור. סעיף 51 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה– מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים") מקנה לבית המשפט סמכות להורות על חילוט הערבויות, כולן או מקצתן.

בבש"פ 8396/12 מוחסן חוסאם נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו), בית המשפט העליון עמד על האמון שעליו מבוסס עקרון השחרור בערובה, וקבע בענין חילוט הערבויות:

"אשר לסמכותו של בית המשפט לפי סעיף 51 לחוק המעצרים להורות על חילוט הערבויות, כולן או חלקן, עקב הפרת תנאי השחרור, הרי שמדובר בסמכות רחבה של הערכאה הדיונית אשר הינה מטבעה תלוית נסיבות [ראו, למשל: פסקאות 16-15 בעניין פלוני; ע"פ 6978/09 מטודי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.3.2010) [פורסם בנבו] בפסקאות 13-11 (להלן: עניין מטודי); פסקה 22 בעניין אלעואדרה]. חילוט הערבות מבהיר לנאשם הספציפי – ומאותת לציבור הנאשמים בכלל – כי ישנו "מחיר" להפרת תנאי השחרור ולהפרת האמון שנתן בו בית המשפט. מעת שקובע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להפרת תנאי השחרור קמה הסמכות להורות על חילוט הערבויות, כולן או חלקן. אין לקבל את טענת העורר כי יש להמתין תמיד עם ההחלטה בנוגע לחילוט עד לתום ההליך הפלילי שיינקט כנגדו בגין הפרת הוראה חוקית, משל היה מדובר בחילוט "על תנאי". לטענה זו אין אחיזה בסעיף 51 לחוק המעצרים וקבלתה ככלל גורף תחליש במידה רבה את מוסד השחרור בערובה [השוו לדבריי בפסקה 16 לעניין פלוני]. "

מן הכלל אל הפרט:

המבקשת טוענת, כי המשיב אינו ראוי לאמון שבית המשפט נתן בו ובשל ההפרה יש להורות על חילוט הפיקדון בסך 7,000 ₪, אשר הופקד להבטחת תנאי השחרור. המשיב טען כי הוא הפר תנאי השחרור על מנת לקחת תרופות מביתו.

בהתאם להודעת המפקח של אזוק אלקטרוני, ביום 22.4.13 הוא הגיע למקום מעצר הבית, מצא את האיזוק קרוע וזרוק והמשיב נעלם מהמקום. המשמורן סבר שהמשיב בחדרו.

בהתאם להודעת המשיב מיום 21.4.13, הוא חתך את האזיק, נסע לביתו כדי להביא תרופות ובגדים. המשיב טען כי אף אחד לא התייחס אליו, עורך דינו הגיש פעמיים בקשות ובית המשפט דחה את בקשותיו. בבית המשפט טען המשיב שהוא יצא ממצער הבית, על מנת להצטייד בתרופות בשל היותו חולה בסוכרת.

המבקשת הגישה לעיון בית המשפט דוחות פעולה של המשטרה מיום 18.4.13 ושל החברה המסיירת, מהם עולה כי המשטרה והסיירים פעלו לאיתור המשיב לאחר שהוא עזב את מקום מעצר הבית.

המשיב הפר את תנאי שחרורו, באופן בוטה, בכך שהסיר את האזוק האלקטרוני ונסע לביתו. מדובר בהפרה חמורה ובוטה, אף אם מדובר בהפרה יחידה. המשיב הסגיר עצמו למשטרה, לאחר שעות רבות בהן שהה מחוץ למקום מעצר הבית.

שחרור נאשמים בחלופת מעצר מבוסס על אמון שניתן, כי תנאי השחרור ישמרו בקפדנות. מקום שהופר האמון, ראוי כי המפר ידע כי הפיקדון שהופקד יחולט. חסד עשתה המאשימה עם המשיב, עת לא ביקשה לחלט את הערביות שניתנו ע"י המשמורנים.

בנסיבות אלה, אני מורה על הפעלת הסמכות המוקנית לבית המשפט לפי סעיף 51 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו- 1996, ומורה על חילוט הכספים שהפקיד המשיב. כספים אלה הופקדו כערובה לקיום התחייבויותיו, במסגרת שחרורו לחלופת מעצר. תוצאה זו הינה ראויה ומגשימה את התכלית המצויה ביסוד הערובה (ראו בעניין זה, בש"פ 980/12 זוהר נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 8.2.2012).