מדינת ישראל נ' נאבלסי(עציר)

החלטה

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של כניסה למגורים/תפילה לבצע עבירה, עבירה לפי סעיף 406 (א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977; גניבה, עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין; קבלת דבר בתחבולה (6 עבירות), עבירה לפי סעיף 416 לחוק העונשין; התפרצות לבית מגורים/תפילה לבצע עבירה, עבירה לפי סעיף 406 (ב) לחוק העונשין.

כתב אישום הוגש ביום 18.4.10 ובד בבד הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21 (א)(1)(ב) + 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה), התשנ"ו – 1996.

המבקשת טענה לראיות לכאורה לקיום האשמה ביניהן מנתה את הודעת המתלוננת, זכרון דברים בעניין הכספים שנתנה למשיב, צילומי שיקים שהעבירה למשיב ונפדו על ידו, דוחות פעולה ומזכרי שוטרים, דיסק ובו הסרטה של המשיב בעת כניסתו האחרונה לדירת המתלוננת ביום בו נעצר ובו הוא נראה מחטט בארון ובמגירות חדרה בדירה ונוטל כספים ללא רשות, וכן הודעות המשיב בהן הוא מודה חלקית במיוחס לו.

עילת המעצר, כפי שראתה המבקשת לציין, היא בכך שהעבירות אשר מיוחסות למשיב, ביצוען מסכן את בטחון הציבור והרכוש, זאת לאור חומרתן ואופיין של העבירות המיוחסות לו לכאורה, ריבוין, בחירת הקורבן החלש, אישה קשישה, והתחכום והתעוזה שבאו לידי ביטוי בהתנהגות המשיב בעת ביצוען. לדידה, מסוכנותו של המשיב מתחזקת נוכח הרשעותיו הקודמות הרבות בעבירות דומות המלמדות על כך כי מדובר במשיב רצידיביסט, בעברו כ-15 הרשעות ביותר מ-47 עבירות דומות.

עוד הוסיפה וטענה כי העובדה שמדובר בעבירות מרמה, מלמדת על כך כי אין ליתן אמון במשיב לאור התחכום ומניפולטיביות ששימשו אותו בעת ביצוע העבירות, ולפיכך, מתעורר יסוד סביר לחשש כי שחרורו של המשיב יוביל לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או להשפעה על עדים.

לפיכך, עתרה למעצר של המשיב עד תום ההליכים התלויים נגדו.

מנגד, טען סנגורו של המשיב, כי עסקינן בכתב אישום אשר נופח מעבר לכל פרופורציה ולכל היותר מדובר בעבירה של גניבה בידי אדם, אשר מקצועו מקצוע שיפוץ, "שיפוצניק" בעגת העם, גניבה של כספים מתוך דירה במהלך עבודת השיפוצים שהוזמן לבצע באותה דירה.

לדידו, אך האמור בסעיפים 7 ו-8 לכתב האישום, הם נכונים לגביו, וכל שאר הטענות לגבי כתב האישום אין בהם ממש.

עוד הוסיף וטען כי לא קיימות ראיות המבססות עובדתית ולו לכאורה את שאר העבירות, אשר מיוחסות למשיב בכתב האישום, קרי עבירות של התפרצות וקבלת דבר בתחבולה אשר מתוארות בסעיפים 1-6 לכתב האישום.

המשיב הגיש באמצעות בא כוחו סיכומים של טענותיו בכתב. בהן תקף את השימוש בסעיף 406 (א) לחוק העונשין, משמע העדר ראיות לכאורה לביצוע עבירת כניסה למגורים/תפילה, לשם ביצוע עבירה.

הטענה המרכזית עומדת על כך כי הכניסה לא היתה בתחבולה, אלא המשיב הוזמן כשיפוצניק על ידי המתלוננת ולפיכך, לא יכול להתמלא היסוד של שימוש בתחבולה. עוד מוסיף המשיב בטענותיו כי קיימות גם העדר ראיות לכאורה בנוגע לעבירות קבלת דבר בתחבולה, עבירה לפי סעיף 416 לחוק העונשין, שכן, המילה תחבולה שמופיעה בסעיף 416 סותרת בנסיבות המתוארות בכתב האישום את הגדרתו של המונח תחבולה בסעיף 405 (א) לחוק העונשין, אשר מתייחס לעבירות התפרצות לפי סעיף 406 (א).

לדידו, המונח תחבולה בסעיף 405 (א) כשימוש בטענת שווא. מנגד המונח תחבולה לפי סעיף 416 הוא מעשה שאין בו מרמה, כלומר מעשה שלא כולל העלאת טענות שאינה אמת, טענת שווא. סעיף 414 לחוק העונשין קובע כי מרמה הינו שימוש בטענה שאינה אמת.

בכך למעשה יש סתירה ולפיכך אין לקבל את שתי העילות יחדיו.

באשר לעילת המעצר, טען המשיב כי עבירות רכוש אינן יוצרות חזקה של מסוכנות סטטוטורית כאמור בסעיף 21 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה) מעצרים התשנ"ו – 1996.

ולשם כך מפנה הוא לפסק הדין של כב' השופטת פוקצ'יה בבש"פ 6800/05 מכלוף נ' מדינת ישראל ת"ק – על 2005 (3) 1759 בעמ' 1762.

הוגן היה המשיב באמצעות בא כוחו להודות כי כנגד הלכה זו קיימת הילכת פרנקל אשר ניתנה בבש"פ 5431/98 ו-5571/98 פרנקל נ' מדינת ישראל פ"ד נ"ב (4) 268. אך הוא לא טרח לציין את כל האמור בהלכת פרנקל וההלכות שבאו אחריה שכן בהלכת פרנקל נקבע כי עבירות רכוש שמבוצעות באופן שיטתי תוך התארגנות של עבריינים מס' או תוך שימוש באמצעים מתוחכמים, עלולות במהותן או בנסיבות ביצוען לסכן את ביטחון האדם והציבור. כפי שציין בית המשפט העליון בעבר, המבחנים שנקבעו בהלכת פרנקל אינם צריכים להתקיים במצטבר על מנת שתקום עילת מעצר בעבירות רכוש, ראו בש"פ 10350/08 הייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) 16.12.08 בפסקה 12. וכן, בש"פ 8029/09 זרביילוב נ' מדינת ישראל אשר תחילתו בבית המשפט המחוזי בחיפה, וסופו בבית משפט העליון אשר אישר מעצר עד תום ההליכים בעבירת רכוש.

דיון והחלטה

עיינתי עיין היטב בחומר אשר הוצג בפניי, והנני סבור כי יש בו די והותר ראיות לכאורה אשר יש בהן כדי לשלוח את המשיב למאסר עד תום ההליכים מאחורי סורג ובריח.

נסיונות ליתן פרשנות מקלה למערך הנסיבות כפי שנעשה על ידי המשיב, דינה להדחות.