מדינת ישראל נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

עתירה לפני חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א – 2001 (להלן: "החוק") על החלטת ועדת השחרורים מיום 5.1.11, בראשות כב' ס. הנשיא השופטת עיריה מרדכי וחברים בה ה"ה פביאן כהן לוגסי - עו"ס, אלה פלק – חינוך ו- ר/כ סולי סרוסי.

פסק דין

כב' השופט ש' אטרש

1.המשיב, תושב הרשות הפלסטינית, עבד בעבר ב"פיצה צ'ילי" שברחוב הילל בירושלים (להלן: "העסק"), קשר קשר בצוותא עם נצרי ג'בארין, שעבד אף הוא באותו עסק, ועם שניים אחרים, לשדוד את אחד מבעלי העסק וזאת בסיום יום העבודה (להלן: "המתלונן"). ביום 20.1.07 סמוך לשעה 05:30 סימן נצרי ג'בארין לחבורה, כמתוכנן ביניהם, כי המתלונן נמצא לבדו בעסק, וכשיצא הלה מן המקום כשברשותו פדיון היום, בסך משוער של כ- 9,000 ₪, הקיפוהו בני החבורה, חסמו דרכו, הפילוהו ארצה, תוך שהם מכים אותו ובועטים בראשו ובפניו. בתוך כך, נבזז הכסף מכיסו של המתלונן והחבורה נמלטה מהמקום בעוד המתלונן פצוע ומוטל על הרצפה. כתוצאה ממעשיהם, נגרמו למתלונן שבר באפו, חבלה מתחת לארובת העין השמאלית וחתך באורך 7 ס"מ לערך בקרקפת.

2.בגין המעשים המתוארים לעיל, הועמד המשיב לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.פ. 3058/07) והורשע על סמך הודאתו בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לפשע, קבלת דבר במרמה, התחזות לאדם אחר ושהיה בלתי חוקית. בגזר הדין מיום 10.4.08, הושתו על המשיב, בין היתר, 6 שנות מאסר בפועל, הפעלה חופפת של מאסר על תנאי בן 4 חודשים, פיצוי למתלונן בסך 15,000 ₪ וקנס בסך 1,000 ₪. בית המשפט העליון דחה את ערעור המשיב על גזר הדין.

3.לאחר שנשא המשיב שני שלישים מעונש המאסר שהושת עליו, התקיים ביום 5.1.11 דיון בעניינו בפני ועדת השחרורים, אשר נעתרה לבקשתו והורתה על שחרורו, כאשר מיד עם שחרורו יועבר לשטח הרשות ותיאסר כניסתו לתחום המדינה בתקופת הרישיון.

העותרת מלינה על החלטת הועדה ומכאן העתירה דנן.

4.עיון בתיק הועדה מלמד, כי עסקינן במשיב בן כ- 31, העושה מאסר שני, אשר ריצה בעבר מאסר לתקופה של 3 חודשים (12/03-2/04) בגין החזקת סכין וכניסה לישראל שלא כדין.

5.לטענת העותרת, החלטת הועדה לשחרר את המשיב הינה בלתי סבירה ודינה להתבטל, משלא נתנה את המשקל הראוי לחומרת העבירות, נסיבות ביצוען והסיכון לציבור העולה מהן. עוד טוענת העותרת, כי שחרורו של המשיב הינו בניגוד להוראת סעיף 3 לחוק, הגם שלא ניתן משקל ראוי לעברו הפלילי של המשיב הכולל עבירות דומות, ולעובדה, כי המשיב לא שילם פיצוי למתלונן כפי שהוטל עליו במסגרת גזר הדין, לא כל שכן, כשמדובר בתושב הרשות הפלסטינית ולא ניתן יהיה לאכוף את התשלום לאחר שחרורו. עוד נטען, כי הועדה שגתה בקובעה כי לא היה ביכולתו של המשיב לקבל טיפול בין כותלי הכלא בשל היותו תושב הרשות.

6.המשיב מצדו טוען, כי העתירה אינה מצביעה על נימוק המצדיק התערבותו של בית משפט זה בהחלטת הועדה, שכן הועדה שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים והחלטתה בדין יסודה.

דיון והכרעה

7.ברע"ב 3686/10 גנאמה ואח' נ' ועדת השחרורים (פסק-דין מיום 9.12.10), חזר בית המשפט העליון על ההלכה בדבר היקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטות כגון דא בהדגישו, כי:

"יודגש כי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים אינו פועל כערכאת ערעור על החלטת הוועדה, אלא הוא בוחן את החלטת הוועדה כהחלטה מינהלית, ומכאן שהתערבותו של בית המשפט תיעשה רק במקרים בהם קמה עילה מאלה המאפיינות את המשפט המינהלי כנגד החלטת הוועדה. על בית המשפט לשמור על מרחב של שיקול דעת לוועדה בהחלטתה לגבי שחרור אסירים, ולהתערב בהחלטותיה רק אם הן לוקות בחוסר סבירות קיצוני (ראו בין השאר: עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2) 688 (1983); בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2) 838, 871 (2001); רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 236 (2002))".

8.לאחר שבחנה הועדה את עניינו של המשיב ושמעה את טענות הצדדים, החליטה לשחרר את המשיב על-תנאי תוך שהיא לוקחת בחשבון את העובדה, כי המשיב מרצה מאסר שני, בגין עבירות חמורות, וטרם שילם את הפיצוי למתלונן; הועדה התחשבה בטענתו של המשיב, כי אין המדובר בהעדר רצון לשלם את הפיצוי למתלונן אלא בהעדר יכולת כלכלית.

הועדה התחשבה גם בהתנהגותו התקינה של המשיב בין כותלי הכלא, כפי שזו תוארה בחוות הדעת החיובית מטעם גורמי שב"ס בציינה, כי "...נדיר שמונחת בפנינו חוות דעת המציינת התנהגות אסיר באופן חיובי בצורה חד משמעית שכזו"; המשיב ביצע עבודות שונות במהלך מאסרו ולמד קורס חינוך.

הועדה היתה ערה לכך, כי בשל היותו של המשיב אסיר תושב הרשות, אין הוא זכאי לקבל הליכים טיפוליים נוספים ותוכנית שיקום לעת שחרורו שאסירים אחרים זוכים לקבל, שכן המדינה אינה מציעה לאסיר מסוגו של המשיב תכנית שיקום כלשהי. הועדה ובצדק, לא ראתה לנכון לזקוף זאת לחובתו של המשיב וציינה, "כי אין בשיקול זה כשיקול עצמאי ובלעדי בפני עצמו כדי להטות את הכף לחובתו". בפני הועדה הונח מכתב אודות מעסיק המעוניין לקלוט את המשיב לעבודה עם שחרורו.

בסופו של יום, הועדה שמה לנגד עיניה את מכלול השיקולים הרלוונטיים כדלקמן:

"נותרנו שואלים את עצמנו לאחר שקילת מכלול השיקולים לכאן ולכאן לאן נוטה הכף. התעוזה שבביצוע עבירות שביצע והעובדה שחזר ונכנס לתחום המדינה יותר מפעם יש בהם כדי להטות לחובה. מאידך התנהגותו החיובית העקבית בכלא מזה כ-4 שנים בצרוף הצהרותיו אשר הננו תקווה כי אינם מס שפתיים בלבד, על אף שטרם שילם את הפיצוי שהוטל עליו לשלם למתלונן, הביאו אותנו לכלל מסקנה שיש להטות את הכף לטובתו, על מנת ליתן לו הזדמנות חד פעמית להוכיח כי ביכולתי להשכיל ולנצל הזדמנות זו ולנהל חיים נורמטיביים תוך כדי פתיחת אותו דף חדש שעליו הוא מצהיר בהצהרות חוזרות ונשנות נחרצות". הועדה אף הורתה, כי המשיב יועבר מיד לשטח הרשות וכי תיאסר כניסתו למדינה אלא אם בידיו היתר כדין.

9.באשר לחומרת העבירות בהן הורשע אסיר כמלמדת על הסכנה הגלומה בשחרורו המוקדם, נפסק ברע"ב 10844/08 פלוני נ' מדינת ישראל, מפי כב' השופט מלצר, כי:

"מובן שחומרת העבירה יכולה לעיתים לשמש כאינדיקציה מסוימת לסיכון הגלום באסיר (השוו: בג"ץ 281/61 שם טוב נ' ועדת השחרורים, פ"ד טו(3) 2060, 2063 (1961); בג"ץ 1920/00 גלאון נ' ועדת השחרורים, פ"ד נד(2) 313, 324-323 (2000). הדבר נובע מכך שפעמים אכן קיים חשש כי אדם שביצע עבירה חמורה, יהיה נכון לשוב ולבצעה (ומאפשרות זו לרצידיביזם נלמד הסיכון לשלום הציבור). אולם אין עסקינן בחזקה, וודאי שלא חלוטה (בניגוד לעולה מעמדתה של כב' השופטת ו' מרוז, עמ' 24 לפסק הדין), שאם לא כן – ניתן היה לקבוע מראש רשימת עבירות שמבצעיהן לא יהיו זכאים לעולם לשחרור מוקדם. במיוחד נכונים הדברים שעה שמוכרות עבירות חמורות, אשר נסיבות ביצוען, או נסיבות מבצעיהן, מלמדות דווקא על חד-פעמיות. לפיכך אין כל מניעה עקרונית כי הועדה תמצא, לאחר בחינה זהירה, שגם אסיר שביצע עבירות חמורות ומסוכנות ייראה כמי שתיקן את דרכיו והחשש שמא יחזור ויבצע עבירות מסוכנות – אינו כה רב (כפי שהחליטה הועדה במקרה שלפנינו). זאת, בדיוק כשם שאין מניעה שהועדה תמצא כי אדם שהורשע בביצוע עבירה קלה יחסית עלול, עם שחרורו המוקדם, להיות נכון לבצע עבירות חמורות ולסכן את שלום הציבור".