מדינת ישראל נ' משה

פסק דין

לפני ערעור המדינה על גזר דגינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, (להלן: "בית משפט לתעבורה"), אשר ניתן ע"י השופט ש. יציב, ביום 18.7.11, בתיק ת"ד 12277-08-10.

המשיב הובא לדין בבית משפט לתעבורה בגין עבירות של התנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה לגוף בניגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"), ביחד עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), עבירה של אי ציות לאור אדום ברמזור בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות ביחד עם סעיף 38(3) לפקודה ועבירה של נהיגה רשלנית לפי סעיף 62(2) לפקודה ובצירוף סעיף 38(2)(3) לפקודה.

בכתב האישום נטען כי המשיב נהג ביום 18.8.09 סמוך לשעה 04:40 באוטובוס זעיר בכביש 4 מכיוון דרום לצפון והגיע לצומת עם רחוב מש"א – היציאה מבית העלמין הישן.

במקום פעלה מערכת רמזורים תקינה, הכביש היה מואר, תקין, יבש והראות היתה טובה. באותה עת נסעה מונית שעצרה ברמזור הואיל והאור היה אדום. האור ברמזור התחלף לירוק ואז המונית החלה בנסיעתה ואז המשיב המשיך בנסיעתו מבלי לציית לאור האדום שהיה בכיוון נסיעתו, נכנס לצומת, חסם את דרכה של המונית והתנגש בה.

המשיב איבד שליטה ורכבו התהפך על צד שמאל. כתוצאה מהתאונה נחבלו בגופם המשיב ושני נוסעים נוספים כמפורט בכתב האישום.

המשיב הודה בבית משפט לתעבורה, הורשע על סמך הודאתו ונדון לעונשים הבאים:

פסילה בפועל למשך חודשיים תוך ניכוי 60 ימי פסילה מנהלית, פסילה על תנאי של 3 חודשים למשך 3 שנים וקנס כספי על סך 2,000 ₪ שישולם ב-10 תשלומים.

הערעור מופנה כנגד קולת העונש בעיקר ברכיב הפסילה בפועל.

המערערת טוענת כי העונש שהוטל על המשיב קל ביותר בהתחשב בעובדה שמדובר בנהג של רכב ציבורי. מה גם, נסיבות העבירה חמורות ומחייבות הטלת עונש חמור יותר מזה שהוטל עליו בפועל.

המערערת ביקשה להטיל על המשיב עונש של פסילה בפועל לתקופה ארוכה שתהלום את חומרת המעשה, נסיבות העבירה ותוצאותיה כמתחייב משיקולי הענישה והצורך במתן הגנה למשתמשים בדרך תוך מתן הבכורה לאינטרס הציבורי.

המשיב הגיש לבית המשפט את טיעוניו בכתב וביקש לדחות את הערעור. המשיב חזר וציין כי הוא הודה בעבירה אך לא התרשל בזדון. המדובר ברשלנות שמקורה בשגגה.

המשיב נוהג משנת 89 מזה כ-20 שנה ללא עבירות כלשהן, עד לאירוע נשוא הערעור, לטענתו.

המשיב טען כי הנסיעה בוצעה במסגרת עבודתו כמשגיח כשרות ולכן יצא בשעות המוקדמות מביתו כדי להגיע למשחטת "זוגלובק" בשלומי.

עוד טען המשיב כי הנוסע שנפצע הוא חברו לעבודה שהחלים מפציעתו מלפני כשנתיים.

לאחר שעיינתי בגזר הדין, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור.

המדובר במערער שנוהג מאז שנת 1989, עברו נקי למעט התאונה נשוא הערעור. העבירה בוצעה בשנת 2009 ומאז חלפו כשנתיים מבלי שהמשיב יכשל בעבירה נוספת.

העבירה בוצעה כשהמשיב היה בדרכו לעבודתו כמשגיח כשרות. יצא בשעה מוקדמת מאוד מבני ברק והיה אמור להגיע למפעלי "זוגלובק" בשלומי.

כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בגזר הדין של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים שבהם הטילה הערכאה הדיונית עונש החורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת, במקרים דומים - לעניין זה, ראו ע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל (ניתן ביום 13.1.10); ע"פ 8704/08 הייב נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 23.4.09) והפסיקה שהובאה שם וראו גם פסק הדין שניתן בעפ"ת 23021-07-09 מדינת ישראל נ' חאדר אסוואד (ניתן ביום 24.11.09), ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29/1/09), ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4/3/09), ע"פ 7439/08 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4/3/09), ע"פ 5236/05 עמאשה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4/3/09) וע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (ניתן ביום 3/7/06).

עוד יש להדגיש כי ערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את הדין עם הנאשם - ראו ע"פ 10632/06 מדינת ישראל נ' פלוני (ניתן ביום 8.5.07), ע"פ 11847/05 מדינת ישראל נגד פלוני (ניתן ביום 23.7.07), ע"פ 845/02 מדינת ישראל נגד תנובה (ניתן ביום 8.1.08), ע"פ 3074/07 מדינת ישראל נגד מוחמד אבו תקפה (ניתן ביום 27.3.08), ע"פ 3559/11 מדינת ישראל נ' הוואשלה (ניתן ביום ‏30.10.11) ולכן היא אינה נכנסת לנעלי הערכאה הדיונית ובוחנת את העונש כערכאה ראשונה.