מדינת ישראל נ' מרלי(עציר)

גזר דין

רקע

הנאשם הורשע, על פי הודאתו בעובדות כתב האשום המתוקן, בעבירות של גניבה והחזקת נכס חשוד כגנוב. הודאת הנאשם באה במסגרת הסכמה דיונית, אשר כללה תיקונים בכתב האשום ללא הסכמה לענין העונש.

על פי כתב האשום, הנאשם גנב מקפה אינטרנט במרכז העיר שקית נילון ובה בגדים ושני דרכונים. כן החזיק הנאשם בביתו שעון, אשר נגנב זמן קצר קודם לכן מבעליו.

טעוני הצדדים

ב"כ המאשימה ביקש למצות את הדין עם הנאשם. בטעונו שם דגש על עברו הפלילי המכביד של הנאשם ועל הבטחתו בעת שנידון בפעם הקודמת, כי הפיק לקחיו וכי לא ישוב עוד לחטוא.

ב"כ הנאשם עתרה למידת הרחמים. בטעוניה התמקדה בכך שהעבירות בהן הורשע הנאשם נמצאות על הרף הנמוך ונזקיהן מצומצמים ביותר. כן התיחסה למצבו הקשה של הנאשם, אשר משפחתו וילדיו מתנכרים לו, ולפיכך הוא מוצא עצמו בעורב בעבירות רכוש.

דיון והכרעה

יש טעם בדבריה של ב"כ הנאשם, כי העבירות בהן הורשע הנאשם אינן נמצאות על הרף הגבוה. עם זאת, גם בהן אין לזלזל. אמנם ערכם הכספי של הדרכונים אותם גנב הנאשם אינו רב, אך שחזורם כרוך בטרחה רבה. כמו כן, לא קשה להעלות על הדעת נזקים נוספים הנלווים לאבדן מסמכים רגישים מעין אלו.

גם העבירה של החזקת נכס אשר יש לגביו חשד שהוא גנוב, על אף שהיא אינה מהחמורות שבעבירות, היא עבירה אשר יש צורך לאכפה. יש טעם רב להרתיע עבריינים מלהחזיק ברכוש גנוב, על מנת לשלול את התמריץ הכלכלי שבגניבה ולהקשות על מסחר ברכוש גנוב.

ביחס לעבירה של החזקת רכוש חשוד כגנוב, מתחם הענישה הראוי העבירות אותן ביצע הנאשם, על פי נסיבותיו של העבריין, נמצא בין מאסר מותנה וקנס כספי ועד למאסר בפועל של מספר חודשים. ביחס לעבירת הגניבה, מתחם הענישה הראוי הוא בין מאסר מותנה וקנס כספי ועד למאסר של כשנה. ניתן אף למצוא מקרים בהם נמנע בית המשפט מהרשעת נאשמים בעבירות דומות, תוך הסתפקות בקביעה כי ביצעו העבירה.

כאמור, בתוך מתחם הענישה הראוי, יש להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של הנאשם. במקרה שלפני, המדובר בנסיבות המצדיקות החמרה ניכרת. עיון בגליון המרשם הפלילי של הנאשם מלמד, כי הנאשם ביצע לאורך שנותיו עשרות רבות של עבירות שונות, ובהן עבירות גניבה, הונאה, כייסות, אלימות ועוד. כן עולה מהמרשם, כי הנאשם ריצה מאסרים רבים, אשר לא היה בהם להרחיקו מדרכו הרעה. המסקנה העולה היא, כי הנאשם הרגיל עצמו לפגוע ברכוש הזולת. אוסיף על כך, כי בעת שביצע הנאשם העבירות, היה תלוי נגדו מאסר על תנאי, אשר נוסח כי יחול על "עבירת כייסות, לפי סעיף 384(3) לחוק העונשין". נראה, כי יש טעות הגהה בגזר הדין, שכן הסעיף אינו קיים. ככל הנראה התכוון השופט לסעיף הגניבה, 384 אך עם זאת, קיים חוסר בהירות בדבר כוונת השופט אשר הטיל את התנאי. הנאשם יהנה מספק זה, במובן שלא אפעיל את העונש המותנה. עם זאת, אביא בחשבון את העובדה שהנאשם ביצע את העבירות בזמן שהיה תלוי נגדו מאסר מותנה בגין עבירות רכוש, וחרף זאת לא נרתע מלהמשיך ולבצע עבירות דומות.

לנוכח אלה, העונש הראוי לנאשם הוא הרף הגבוה של מתחם הענישה הראויה. אינני רואה מקום להקל עם הנאשם, על חשבון החברה. אין כל הצדקה מדוע החברה תשא בנזקיו של הנאשם ונראה כי אין מנוס מלגזור עונש, אשר לא רק יהלום את חומרת העבירות אותן ביצע הנאשם, אלא גם ירחיק אותו מהחברה וימנע ממנו, ולוּ זמנית, להמשיך ולבצע עבירות.

חרף כל אלה, שקלתי לזכות הנאשם את הודאתו בפני ואת מצבו האישי הקשה, כפי שפורט בטעוניה של באת כוחו.

לנוכח כלל השקולים המפורטים מעלה, אני גוזר על הנאשם את הענשים הבאים:

1.מאסר בפועל למשך שנה. תחילת ריצוי העונש ביום מעצרו של הנאשם, 27.2.12.

2.ארבעה חודשי מאסר, אותם לא ירצה אלא אם יעבור כל עבירת רכוש, למעט עבירה על סע' 413 לחוק העונשין, תוך שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא.

3.שני חודשי מאסר, אותם לא ירצה אלא אם יעבור עבירה על סע' 413 לחוק העונשין, תוך שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא.

ראש לשכת תביעות ירושלים יחליט כיצד לנהוג במוצגים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום.