מדינת ישראל נ' מסיקה

בפני

שופט חגי טרסי

הכרעת דין

בהתאם להוראת סעיף 182 לחסד"פ, אני מודיע על זיכויו של הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש, גניבה והיזק לרכוש במזיד – עבירות על סעיפים 380, 384 ו- 452 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 13.8.09 בשעה 20:00 לערך, ברח' גיבורי ישראל בנתניה, התגלע ויכוח בין הנאשם לבין מר אבשלום ענגל (להלן: "המתלונן"), על רקע סכסוך בכביש. במהלך הויכוח תקף הנאשם את המתלונן בכך שחטף מידו בחוזקה את מכשיר הטלפון הנייד שלו וגרם לו לשבר בציפורן זרת יד שמאל ולדימום. בהמשך, חיבל הנאשם במכשיר הטלפון של המתלונן בכך שהרטיב אותו במים.

הנאשם כפר בעובדות כתב האישום, טען כי לא היה בינו לבין המתלונן כל מגע פיזי, וכי לאחר שהמתלונן חבט ברכבו, הוא נטל את מכשיר הטלפון של המתלונן, שנפל קודם לכן על הכביש, נסע לתחנת המשטרה, הגיש תלונה נגד המתלונן ומסר לשוטרים את מכשיר הטלפון. אקדים ואומר כי גרסת הנאשם אינה נקייה מספקות והוא התקשה לעיתים לספק הסבר הגיוני ומשכנע להתנהלותו. אלא שדברים דומים ניתן לומר גם על גרסת המתלונן, כך שגם אם קיימת עדיפות מסוימת לגרסתו, אין די בכך כדי לשכנע ברמה הנדרשת בפלילים כי הנאשם ביצע העבירות. לפיכך, מצאתי לנכון לזכות את הנאשם. להלן יובאו נימוקי.

גרסת המתלונן:

מעדותו הראשית של המתלונן בבית המשפט עולה כי במועד הנקוב בכתב האישום הוא נהג במונית ברחוב גיבורי ישראל באזור התעשייה החדש בנתניה מדרום לצפון, בנתיב הימני. בשלב מסוים הבחין באישה המסמנת למונית לעצור, כשילדתה לצידה. המתלונן סבר שהסימון הוא למונית שמאחוריו, אך לפתע הגיחה מהנתיב השמאלי מונית אחרת, בה נהג הנאשם, חסמה את נתיב נסיעתו ונעצרה בזווית אלכסונית כלפי המדרכה.

המתלונן הצליח לעצור מבלי לפגוע במונית של הנאשם, ויצא מהרכב על מנת לשוחח עם הנאשם ולשאול אותו מדוע החליט לסכן את כל המעורבים. בעת שהתקדם לעבר הנאשם, החל זה בנסיעה, באופן שהחלק השמאלי האחורי של המונית פגע ברגלו של המתלונן. לאחר מכן עצר הנאשם, יצא מהמונית ופנה אל המתלונן, שכבר ישב חזרה ברכבו.

המתלונן הסביר לנאשם שרק רצה לשאול אותו מדוע התנהג בפי שהתנהג ובתגובה חטף הנאשם מידו את מכשיר הטלפון שלו ותוך כדי כך פצע אותו וגרם לו לדימום. לאחר מכן התגרה הנאשם במתלונן ואמר לו "בוא צא, אתה רוצה את הטלפון בוא קח אותו". המתלונן הבין שהנאשם מעוניין לפתוח בעימות אלים ולכן לא ירד מהמונית, אלא רק עקב אחר מסלול נסיעתו של הנאשם, עד שהוריד את הנוסעת. בשלב זה ניסה המתלונן לשוחח עם הנוסעת על מנת להביא אותה כעדה למקרה, אך היא הצליחה להימלט מפניו. בעקבות זאת נסע המתלונן לתחנת המשטרה, ואז הסתבר לו שהנאשם הקדים אותו והתלונן נגדו מוקדם יותר. במהלך מסירת העדות, קיבל המתלונן לידיו את הטלפון וגילה כי הנאשם טבל אותו במים. לדבריו, "כשקיבלתי אותו מהשוטר אמרתי לו תסתכל הוא טבול במים, אי אפשר לחייג" (ראו העדות הראשית עמ' 12 ש' 8-25 לפרוטוקול).

על מנת לאמת את טיעוניו הציג המתלונן את המוצגים ת/3 ו-ת/4. המסמך ת/3, שכותרתו "אישור על תיקון מכשיר", מעיד על כך שביום שלמחרת האירוע התייצב המתלונן במרכז שירות של חברת פלאפון ומכשירו תוקן, בין היתר, בשל "חדירת נוזל למכשיר". המסמך ת/4 הנו תעודה רפואית מבית החולים לניאדו, ממנו עולה כי לאחר שסיים את ענייניו בתחנת המשטרה באותו לילה, פנה המתלונן לבית החולים, טען שהותקף, ובבדיקה נמצא כי נשברה הציפורן באצבע מס' 5 בידו השמאלית. כמו כן נמצא דימום מינימאלי.

לכאורה יש במסמכים אלה משום חיזוק משמעותי לגרסת המתלונן, אלא שבמהלך חקירתו הנגדית וחקירתם של השוטרים המעורבים, עלה בידי ב"כ הנאשם להצביע על מספר סתירות ותמיהות בגרסת המתלונן, אשר אינן מאפשרות מתן אמון מלא ובלתי מסויג בדבריו.

סתירה מרכזית ומהותית נוגעת למהות המכה שספג המתלונן, לדבריו, ממונית הנאשם. כזכור, טען המתלונן כי עם תחילת נסיעת המונית, פגעה זו ברגלו, ולאחר אותה פגיעה עצר הנאשם, יצא מהרכב וחטף ממנו את מכשיר הטלפון. אלא שבהודעתו נ/1 מליל האירוע מצטיירת תמונה שונה לחלוטין של אותה "מכה". באותה הודעה נרשם מפיו כי "הוא החל לנסוע וכמעט ופגע בי בזמן שעמדתי ליד האוטו ואז הזזתי את הרגל שלא יפגע בי ואז הרגל שלי פגעה בפח בכנף של הרכב ואז עליתי בחזרה לרכב שלי..." (נ/1 ש' 5-7). הנה כי כן, בהתאם להודעתו המיידית של המתלונן, המונית כלל לא פגעה בו, והוא זה שיזם את פגיעת הרגל בכנף הרכב. למעשה, מתוארת פה במילים עדינות תנועת בעיטה שביצע המתלונן כלפי מוניתו של הנאשם.

כאמור, בעדותו בבית המשפט שינה המתלונן את גרסתו בנקודה זו וטען כי המונית פגעה ברכבו. בצדק העיר הנאשם בהקשר זה כי אם היה פוגע בו תוך כדי נסיעה, סביר שהיה נחבל, ובוודאי שהיה מציין טענה זאת בראש תלונתו נגד הנאשם. אלא שכאמור, הגרסה המיידית שמסר המתלונן במשטרה מעידה אחרת, ואין כל אפשרות לאמץ בנושא זה את דבריו בבית המשפט. אציין כי אותה בעיטה אף משתלבת היטב מבחינה הגיונית באירוע, שכן בחירתו של המתלונן לצאת מהמונית, לאחר שהצליח ברגע האחרון למנוע תאונה, מעלה אפשרות ממשית כי היה נסער וביקש להביע בפני הנאשם את מורת רוחו. משזה בחר להתעלם ולהמשיך בדרכו, אין זה בלתי מתקבל על הדעת כי המתלונן הגיב באותה בעיטה.

בעיה מרכזית נוספת בגרסת המתלונן נוגעת לטענתו בנוגע לפגיעה בטלפון. כזכור, העיד המתלונן בעדות הראשית כי כשקיבל את המכשיר מהחוקר הפנה את תשומת לבו לכך שהוא היה טבול במים. בפועל, מעידות הראיות על כך שאיש מהם לא הבחין באותה עת בבעיה כלשהי במכשיר, וזו נחשפה רק כעבור שעה בעדות נוספת שנגבתה מהמתלונן. בהודעה הראשונה מהשעה 22:57 נ/1 מאשר המתלונן בחתימת ידו את קבלת מכשיר הטלפון, ואינו מביע כל תרעומת. רק בשעה 00:04, נגבית ממנו לבקשתו עדות נוספת – נ/2 – ובה הוא מתלונן על כך שהנאשם חיבל במכשיר בכך שהכניס אותו למים. או אז מציין החוקר כי הוא מבחין בכך שהמכשיר מלא במים (נ/2 ש' 3).

המתלונן הסביר עובדות אלו במהלך החקירה הנגדית בכך הבחין ברטיבות רק בחלוף כמה דקות, כשניסה לחייג וגילה שכל המערכת מבפנים נוטפת מים. כמו כן טען כי שמי שטבל אותו במים ניגב את המכשיר מבחוץ, על מנת להסוות את מעשיו (עמ' 18 ש' 13-16). מעבר לעובדה שגרסה זו שונה לכאורה מזו שמסר בעדותו הראשית, ראוי להפנות את תשומת הלב לכך שגם השוטרת שגבתה את תלונת הנאשם וקיבלה ממנו את הטלפון וגם השוטר שגבה את תלונות המתלונן מאוחר יותר באותו לילה ומסר לו את המכשיר, לא חשו ברטיבות כלשהי במכשיר, עד למועד מסירת הטלפון לידי המתלונן. אין בכך כמובן כיד לשלול בהכרח את גרסת המתלונן, אך לכל הפחות מדובר בעובדות המעוררות תמיהה ממשית. עוד יש לזכור כי הנאשם הפקיד את הטלפון בידי השוטרים מיוזמתו שלו, מבלי שיכול היה להניח כי לא יפתחו אותו ויבחינו בטבילתו במים, ומדוע היה עושה כן אם היה בכך כדי לסבכו בגרימת הנזק.

עוד התקשה המתלונן להסביר כיצד בדיוק נגרמו לו החבלות המפורטות בתעודה הרפואית. כאמור, המגע הפיזי היחיד בינו לבין הנאשם בא לידי ביטוי בכך שהנאשם משך מידו את מכשיר הטלפון. אמנם המציאות עולה לעיתים על כל דמיון, אך בנסיבות רגילות, ומבלי שסופק כל הסבר מעמיק יותר, קשה להבין כיצד משיכה שכזו עשויה הייתה להביא לדימום או לשבירת הציפורן. לכך יש להוסיף את הפערים שנתגלו גם בעניין זה בין הודעתו הראשונה של המתלונן במשטרה נ/1, לבין ההודעה השנייה נ/2, שנמסרה שעה אחת מאוחר יותר. בעוד ב-נ/2, המועד בו חזר המתלונן ודיווח על התקלה במכשיר הטלפון, הבחין גובה ההודעה בנפיחות עם דימום קל מתחת לציפורן (נ/2 ש' 4-5), הרי שב-נ/1, בסך הכול שעה אחת מוקדם יותר וכשלוש שעות תמימות לאחר האירוע, הבחין אותו חוקר בשטף דם בלבד (נ/1 ש' 9).

כמו כן התקשה המתלונן להסביר את פער הזמנים הרב בין השעה בו נגבתה תלונת הנאשם (21:05) לבין השעה בה מסר את תלונתו שלו (22:57). כזכור, עקב המתלונן אחר הנאשם עד למקום בו הוריד את הנוסעת, ואז התעכב על מנת לנסות ולשוחח עם הנוסעת בטרם נסע לתחנת המשטרה, אך נשאלת השאלה מדוע התייצב בתחנה כמעט שעתיים אחרי הנאשם. טענת הנאשם, בהקשר זה, הייתה כי המתלונן פנה למשטרה רק לאחר שנודע לו משיחת טלפון שניהל עם מנהל תחנת המוניות, על הגשת התלונה על ידי הנאשם. טענה זו לא זכתה לביסוס ראייתי כלשהו, אך היא מבהירה מדוע עשויה להיות חשיבות לשיהוי בהתנהלות המתלונן.

מכל מקום, כשעומת המתלונן עם פערי הזמנים, הסביר כי השיהוי נבע מכך שחיפש אחר הנוסעת בסופרמרקט שאליו נכנסה לאחר שירדה מהמונית. החיפוש היה ממושך ובמהלכו גם הסתייע בשוטר שהזדמן למקום, אך לבסוף הסתבר כי הנוסעת עזבה את המקום ונעלמה. לדבריו, חיפושים אלה גרמו לעיכוב של מחצית השעה לפחות. דא עקא, בהודעתו במשטרה מליל האירוע נ/1, אין זכר לאותו חיפוש ממושך בסופרמרקט, וודאי שלא למעורבות השוטר ולהיעלמותה של הנוסעת. כל שנאמר ב-נ/1 הוא כי המתלונן ניסה לקחת את פרטי הנוסעת אך "היא לא הסכימה" (נ/1 ש' 10-11). בהחלט יתכן כי המתלונן נאלץ להמתין פרק זמן מסוים בתחנת המשטרה בטרם נגבתה עדותו, כפי שהוסיף ומסר, אך עצם העובדה שמסר גרסה שונה בבית המשפט וב-נ/1, גם בנושא זה, מקשה על אימוץ גרסתו כלשונה.