מדינת ישראל נ' מסארוה (עציר) ואח'

גזר דין

1.הנאשם יליד שנת 1991, הורשע על פי הודייתו ביום 26.10.2010 בשתי עבירות של סחר בסם מסוכן בניגוד לסעיף 13 + 19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] התשל"ג – 1973, יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") באירוע מיום 6.1.2010 וביום 10.1.2010.

בישיבת יום 1.2.2001 הורשע הנאשם על פי הודייתו בעבירה של החזקת סכין בניגוד לסעיף 186 לחוק העונשין באירוע מיום 29.5.2010 וכן בעבירה של הפרת הוראה חוקית בניגוד לסעיף 287 לחוק העונשין באירוע מיום 26.11.2010 ומיום 28.11.2010.

2.מעצרו של הנאשם בתחילת אוגוסט 2010 הינה תוצאה של הפעלת סוכן משטרתי סמוי של מחלק הסוכנים במחוז מרכז – משטרת ישראל, וזאת במסגרת פעילות משטרתית שנועדה למיגור נגע הסמים באזור ערי המשולש וסביבתם.

3.הנאשם אשר סחר בשני אירועים בסם מסוג קוקאין, באירוע הראשון עסקת הסחר נעשתה בבית קפה, לאור יום. הנאשם מכר 0.165 גרם קוקאין ובאירוע השני מיום 10.1.2010 מכר הנאשם קוקאין במשקל 0.8993 גרם.

באשר לעבירות האחרות בהן הורשע הנאשם, במסגרת צירוף תיקים, הרי שהנאשם הפר הוראה חוקית, אשר ניתנה לו בעת שחרורו לחלופת מעצר לשהות במעצר בית בבית אמו, ובשני מועדים הפר הנאשם את תנאי השחרור בכך שביום 26.11.2010 נתפס הנאשם במחסום 109 כשהוא בדרכו מקלקיליה לתוך תחום מדינת ישראל וביום 28.11.2010 בעת ביקור שנערך בבית אמו נמצא הנאשם ללא פיקוח אחד ממפקחיו.

העבירה הנוספת בה הורשע הנאשם הינה עבירה של החזקת סכין אותה החזיק הנאשם ברכב בו נהג, תוך שהוא מציין, בעת שנתפסה הסכין, כי הסכין מוחזקת בידיו לצורך הגנה עצמית.

4.ב"כ הצדדים טענו לענין הענישה הראויה.

ב"כ המאשימה עתרה להשית על הנאשם עונש של 26 חודשי מאסר, מאסר על תנאי, קנס, פסילה בפועל וכן פסילה על תנאי. מאידך, הסניגור עתר שלא למצות את חומר הדין עם הנאשם, הן מחמת נסיבותיו האישיות של הנאשם, הן בשל העובדה כי מדובר בנאשם צעיר לימים ובהיעדר הרשעות קודמות.

הסניגור אף ביקש לאבחן מהענישה אשר הוטלה בעניינו של הנאשם 2 ואשר גזרה את עונשו ל- 20 חודשי מאסר בגין שתי עבירות של סחר בסמים, אף הם מסוג קוקאין אך במשקל גדול יותר.

יתר על כן, הסניגור אף ביקש לציין, כי הנאשם ללא הרשעות קודמות בעוד אשר הנאשם השני – אין מדובר בהרשעתו הראשונה בעבירות סמים.

5.שירות המבחן אף הגיש תסקיר בעניינו של הנאשם בו התרשם, כי הנאשם חש עצמו כקורבן, עסוק ברחמים עצמיים, תוך שהוא לוקח אחריות על עצם ביצוע העבירות ומבין לחומרתן. הנאשם אף טרח ופירט את נסיבות משפחתו ובמיוחד חש רגשי אשם כלפי אמו החולה במחלה קשה ואשר נצרכת היא לעזרתו.

6.לענין זה אציין, כי אכן אמו של הנאשם העידה בפני לגבי מצבה הבריאותי, מחלתה הקשה ועתירתה כי ביהמ"ש יורה על שחרורו של הנאשם.

7.בעבירות של ממכר סמים וסחר בהם, הענישה הראויה הינה ענישה של מאסר מאחורי סורג ובריח לתקופות ארוכות. לא זו בלבד, אלא שבתי המשפט כבר קבעו כי בעבירות של הפצת סמים, גוברים שיקולי טובת הציבור על פני שיקולים אישיים או על פני שיקולי שיקום.

אוסיף ואומר, כי בבוא בית המשפט להעמיד על כפות המאזניים מחד את שלומו של הציבור ומניעת הפצת הסם ומול זאת את עניינו הפרטי של נאשם ומצבו המשפחתי, הרי שבית המשפט מעדיף להרחיק אנשים העוסקים בסחר בסמים מהחברה וזאת במטרה להגן על החברה.

8.בבוא בית המשפט לדון בעניינו של נאשם, הרי שאין הוא יכול להתעלם מהענישה שנקבעה בתיקים שונים באותה פרשה, כאשר רובם של הנאשמים באותה פרשיה כבר נדונו לעונשי מאסר לתקופות ארוכות ולפיכך ההשוואה הנכונה בין עונשי מאסר שהוטלו על נאשמים אינה יכולה להגזר מפרשיות אחרות או מפסקי דין של בתי משפט אחרים, אלא רק מאותה פרשה עצמה.

9.לענייננו, אכן צודק הסניגור כי יש צורך לקבוע במסגרת אחידות הענישה כי ענישתו של הנאשם 1 בפרשיית הסמים צריכה להיות הלימה יותר ומקילה יותר מהעונש שהוטל על הנאשם 2. אלא, שהנאשם 1 בחר לצרף שני תיקים נוספים, כאשר אחד מהם מלמד כי גם בעת שבית המשפט נתן אמון בנאשם, ובמסגרת פרשיית הסמים שיחרר את הנאשם למעצר בית, בחר הוא להפר פעמיים את הצו. דברים אלה עומדים הם לחובתו של הנאשם. עוד אוסיף ואומר, כי בעבירה של החזקת סכין נקבעה על ידי בתי המשפט רמת ענישה מסויימת ואולם, כאשר נאשם מצהיר כי הוא מחזיק את הסכין "לצורך הגנה עצמית" יש בכך חומרה יתירה, שהרי בשעת כושר יעשה הנאשם, חס וחלילה, שימוש באותו סכין ולכן על בית המשפט להחמיר בעבירה זו ונסיבותיה.

10.בע"פ 9184/06 נאמר ע"י ביהמ"ש העליון:

"אנו עדים למקרים ההולכים ומתרבים של צעירים המגיעים למקומות בילוי מצויידים בסכין הנשלפת וננעצת בגופם של צעירים או צעירות אחרים בשל ויכוחים של מה בכך. תופעה נלוזה זו והקלות הבלתי נסבלת שבה נעשה שימוש פוגעני ולעיתים קטלני בסכין, מחייב תגובה עונשית הולמת שבמרכזה יעמדו שיקולים של הרתעה וגמול. העונש שהוטל ע"י בימ"ש קמא אינו משקף מדיניות ענישה זו כראוי. הנסיבות החמורות של האירוע, הפגיעות הקשות שנגרמו למתלוננות כתוצאה מן הדקירות והעובדה שמדובר בשני קורבנות למעשיו האלימים של המערער, כל אלה לא קיבלו ביטוי מספיק בגזר דינו של בימ"ש קמא.  

לכך יש להוסיף את העובדה כי המערער, על אף גילו הצעיר, כבר הורשע בעבר בבימ"ש לנוער בשל דקירתו של אדם בסכין וכן את העובדה כי הוא ביצע את המעשים במקרה דכאן בעת שמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו בגין אותה הרשעה קודמת. העובדה שהמערער היה בעת ביצוע העבירות כבן 19 שנים בלבד, מהווה אמנם נימוק לקולא אך אין היא יכולה להטות את הכף לענישה מקלה מדי במקרה דנן בהתחשב במדיניות הענישה הנוהגת בעבירות כגון דא וכבר נפסק בהקשר זה כי גילם הצעיר של העבריינים הדוקרים בסכינים